בחינת ה"אין-סוף" שבתורה: מדוע הרבי מליובאוויטש כה חיבב את תורת הגאון הרוגוצ'ובר?

 

היום – י"א אדר – הוא יום הפטירה של רבי יוסף רוזין, "הגאון הרוגוצ'ובר", אחד העילויים התלמודיים המיוחדים והמבריקים ביותר שקמו בתולדות תלמוד התורה.

אחד מגדולי העוסקים בתורת שיטת הגאון הרוגוצ'ובר ומגדולי מנחיליה – הוא לא אחר מאשר הרבי מליובאוויטש, שהספר הכי מצוטט בתורתו (אחרי ספרי היסוד: ש"ס, רמב"ם, שו"ע הרב וכדו') – הוא ספרו של הרוגוצ'ובר: "צפנת פענח".

הגאון רבי יוסף רוזין, הרוגוצובר

פניתי אפוא אל ידידי הטוב, ר' אורי מייטליס, הכותב עתה את עבודת הדוקטורט שלו על השימוש של הרוגוצ'ובר במורה נבוכים ושכותרת עבודת התזה שלו היא: הלמדנות הפילוסופית של רבי יוסף רוזין בדרשותיו של הרבי מליובאוויטש (אותה ניתן להוריד כאן; וכאן ניתן להוריד חיבור אחר של אורי: חקירות והתבוננויות חסידיות בחידושים של הגאון הרוגוצו'בי) – בבקשה שיכתוב עבור קוראי הבלוג סקירה קצרה שתסביר מדוע באמת הרבי מליובאוויטש כה חיבב את תורתו ושיטתו – ומתוך כך גם נלמד על ייחודה ועל אופייה של שיטתו של הגאון בתלמוד תורה.

אני מודה מקרב לב לאורי שנענה לבקשתי!  (אציין כי את כותרות-המשנה של המאמר ניסחתי אני ולא אורי).

 

מדוע הרבי מליובאוויטש כה חיבב את תורת הגאון הרוגוצ'ובר?

מאת:
ישראל אורי מייטליס

 

'ראזין דתורה'

גלוי וידוע לכל אשר הוסיף ולמד בתורתו של הרבי מליובאוויטש, כי כל אימת והרזין דתורה פוגש בתורתו של הרבי בנגלה דתורה,  ניתן למצוא שם את 'ראזין דתורה', את רבי יוסף ראזין, הלוא הוא הגאון הרוגצ'ובי מחבר ספרי צפנת פענח.

"באותם מקומות בהם הוא [=הרבי] הולך בדרכו של הגאון [הרוגוצ'ובי] ודן בדבריו", כבר נכתב  בספר 'הצפנת פענח במשנת הרבי', "ניתן למצוא באופן ברור לגמרי את אותם גדרים ואותו כיוון מחשבה עצמו המאפיין את תורתו של הגאון; אותה יצירתיות מקורית שלמעשה בחלקה הגדול של תורתו לא ניתן למצאה באף חיבור מגדולי הדורות האחרונים ומהקודמים להם".[1]

ואמנם, לא בכדי תורתו ושיטתו של הרוגוצ'ובר מצאו להם בית בתורתו של הרבי המאחדת את חלקי התורה; ולא זו בלבד, אלא פעמים שתורתו של הרוגוצ'ובר היא אשר משמשת בידי הרבי כאותו חלק אשר מאחה ומאחד בין חלקים אחרים בתורה, וחושף כיצד התורה, "תורה אחת" היא.

בשורות הבאות ננסה להבין מדוע וכיצד דווקא תורתו של הייחודית של הרוגוצ'ובר – שבייחודיותה ובחידושה ראה הרבי את אחת מן התופעות המבשרות את בואה של  הגאולה[2] – מצאה עצמה מצוטטת ומאומצת אין ספור פעמים בשיחותיו של הרבי.

המאפיין של תורת הרגצ'ובי: ביטול המחיצות

 לשם כך, ראוי אפוא לפתוח בדברי בעל השמועה; לראות מה הרבי אמר על תורתו של הרוגוצ'ובר, ולא רק כיצד הוא דיבר את תורתו של הרוגוצ'ובר.

נפתח אם כן בדברים הבאים שאמר הרבי:

"ישנם ענינים והלכות בתורה, אשר למרות שבמבט ראשון נראה שהם עניינים שונים אשר אין קשר ביניהם, בכל זאת כיון שזוהי התורה היא תורה אחת, ניתן, באמצעות עיון כראוי, למצוא נקודה משותפת ביניהם, או למצוא שהם בנויים על בסיס משותף, כפי שמוצאים בספריהם של גדולי ישראל, ובמיוחד אצל הגאון הראגוטשובי".[3]

במקום אחר אמר הרבי שעל אף ש"עולם" אוהב לשוח על אודות זכרונו הפנומנאלי של הרוגוצ'ובר, גדולתו האמיתית התבטאה אצלו במציאת הקשרים והנקודה המשותפת בין חלקי התורה השונים.[4]

הרבי התייחס אז בדבריו לריכוכו של הרוגוצ'ובר את הכלל התלמודי הקובע כי "איסורא מממונא לא ילפינן",[5] כלל אשר מפריד כביכול בין התחומים. אבל הלוא "תורה אחת" היא, והמתבונן דרך חרכי חומות מפרידות אלו, יכול למצוא את הקווים המחברים בין דיני האיסור לדיני הממון.

במקום נוסף בו נשאל הרבי על הדרך הראויה בלימוד התורה, משיב הרבי וכותב על שיטת הלימוד שלו עצמו, ומעיר כי זוהי שיטה שהודגשה והובלטה בתורתו של הרוגוצ'ובר: "אולי נודע לו משיטתי בזה", כותב הרבי, "להוסיף עוד נקודה ע"ד שהבליט והדגיש הגאון הרגוצ'ובי – למצוא המשותף שבענין פרטי זה שבתורה עם עוד פרטים, הכלל והגדר המאחדים. ומובנת העמקות ועאכו"כ הרחבות – הבאות עי"ז".[6]

מכתב ששלח הרבי בצעירותו אל הרוגוצובר

באגרת אחרת, אשר נמענה למחבר הספר הראשון על שיטתו של הרוגוצ'ובר,[7] כותב הרבי כי הרוגצ'ובר "ביטל המחיצה שהעמידו בתורה אחת שלנו בין הענינים שבהלכה לשאר חלקי התורה, נוסף על המחיצה בין הנגלה דתורה והפנימיות דתורה, וגם בזה הרחיב דקות ענין פסק דין בפועל".[8]

מכל הנאמר עולה נקודה מרכזית החורזת את דבריו של הרבי: ייחודיותו וגדולתו של הרוגוצ'ובר באה לידי ביטוי בביטול המחיצות בין פרטים שונים שבתורה ובין חלקי תורה שונים, על ידי מציאת נקודת החיבור המצויה ביניהם.

דבר זה נעשה אם כן על ידי מציאת הכלל העצמי המאחד; הכלל המאפיל על הפרטים המתפרדים והמקריים. האיחוד בין חלקי התורה בא אפוא לידי ביטוי הן בין חלקים שונים שכוללת תורת הנגלה, והן בין תורת הנגלה לפנימיות התורה.

נמצא, כי לאור הדברים עימם פתחנו על אודות האחדות הסובבת וממלאת את תורתו של הרבי, החיבור בין תורת הרבי לתורת הרוגוצ'ובר, אינה מפתיעה כלל ועיקר.

גלויה ששלח הרוגוצובר אל הרבי

הפשטה, הכללה והלכה – הלב הפועם של "העיון הרוגצ'וביסטי"

הנקודה בתורתו של הרוגוצ'ובר שאפשרה לו למצוא בכל מקום את אותה נקודת המרכז המכנסת אליה את הפרטים האבודים, הייתה אפוא שיטתו אשר נהגה להפשיט את המקרים הרבים בהם עסק, ואשר הכלילה את כולם תחת אותה רעיון עצמי אחד העומד בעומקה של הסוגיה.

ההתבוננות המופשטת מכלילה פרטים שונים תחת מטריה אחדותית אחת כאשר היא מפשיטה את המקרה הפרטי והמקרי ומוצאת מהי אותה הנקודה המאחדת פרטי מקרה זה עם מקרים אחרים.

בדרך זו ניתן להכליל את הפרטים הנדחים והמקריים יחדיו, תחת אותו עצם אחד המשותף לכולם. עצם זה הוא ההגדרה בטהרתה ומציאתה מכריחה את ניקיון השטח מן המקריות המכסה כסיגים את השאלה העצמית.

ליבון זה המלבן את עצמותה של השאלה ההלכתית מן המקרים המקריים האופפים אותה, צורף אצל הרוגוצ'ובר לא פעם בכור הפילוסופיה של הרמב"ם. בין הסיבות לכך היא ששימוש בשפה וברעיונות הפילוסופיים, מאפשר אפוא הפשטה ברמה גבוהה.

והנה דוגמה לדבר:

לא פעם ניתח הרוגוצ'ובר שאלות הלכתיות שונות על ידי צמדי המונחים הפילוסופיים 'חומר' ו'צורה', 'עצם' ו'תואר' או 'כמות' ו'איכות'.

נבחר עתה להתעלם מן ההבדלים הרבים שבין צמדי המונחים, ונראה כי אצל הרוגוצ'ובר צמדים אלו באים פעמים רבות יחד כדי להביע רעיון בסיסי אחד. הרעיון הוא שאובייקטים רבים ניתנים לפירוק לשני מרכיבים: החומר, העצם או הכמות מסמנים את הצד הבסיסי והחומרי עליו בנוי הדבר בו דנה ההלכה, ואילו הצורה, התואר או האיכות מסמנים את המהות וההגדרה של אותו הדבר.

נתבונן עתה במצוות ביעור חמץ אשר הרוגוצ'ובר מנתח אותה על ידי מונחים אלו: הרוגוצ'ובר שואל את השאלה הבאה בכמה מקומות בספריו: האם מצווה לבער את העצם, החומר והכמות של החמץ או שדי בביעור צורתה תוארה ואיכותה?[9]

בין יתר דיוניו בנושא, תולה הרוגוצ'ובר שאלה זו במחלוקת חכמים ורבי יהודה החולקים בשאלה האם מצוות ביעור חמץ דורשת לשרוף את החמץ דווקא, או שמא די לפורר את החמץ ולזרותו אל הרוח (או להטילו לים).[10]

הרוגוצ'ובר מסביר כי רבי יהודה אשר דורש לשרוף את החמץ כליל בלתי השאיר ממנו שריד ופליט, דורש בעומקו של דבר, את כליון העצם, החומר והכמות של החמץ, ואילו חכמים המסתפקים בפירור החמץ ופיזורו, דורשים רק את כליון צורתו של החמץ, השמדת איכותו וביטול תוארו; אין הם דורשים כרבי יהודה כליון טוטלי היורד עד לחומרו הבסיסי של החמץ לאחר שכבר בטל ממנו למעשה צורתו של החמץ.

אולם הרוגוצ'ובר מוסיף והולך כאשר אין הוא מסתפק בניתוח מחלוקת זו לבדה: בעין המפשיטה את המחלוקת מן המסוימות שלה, הוא מוצא את דעתו של רבי יהודה באה לידי ביטוי גם בדבריו המופיעים במחלוקת המופיעה בתחומיה של ההגדה, ומגלה את עקביותו של רבי יהודה בפירוש מושג ההשבתה: רבי יהודה חולק אפוא עם רבי שמעון על אודות פשר הברכה הפסוק "והשבתי חיה רעה מן הארץ":[11] "רבי יהודה אומר מעבירם מן העולם, רבי שמעון אומר משביתן שלא יזוקו".[12]

הרוגוצ'ובר מסביר כי כפי שבדין חמץ סובר רבי יהודה כי השבתת חמץ פירושה השבתה של הכמות, העצם והחומר של הדבר, כך הוא הדין גם להשבתת החיות הרעות: לדעתו של רבי יהודה החיות הרעות יעברו כליל מן העולם. רבי שמעון סובר לעומתו כי רק החלק הרע שבהם, תוארם ואיכותם כחיה מזיקה, היא זו שתועבר מן העולם, ואילו הם עצמם יחיו ויהוו חלק מעולמו העשיר של הקב"ה.

אנו רואים אפוא בדברי הרוגוצ'ובר כיצד העין הפילוסופית החודרת דרך השאלות הקונקרטיות (מה הדין המעשי בהשבתת חמץ או מה פשר הברכה דלעתיד לבוא) אל עבר השאלה האחת המהותית, היסודית והשורשית (מהי השבתה? האם השבתת החומר או שמא השבתת הצורה. ובכלל: האם הדבר הנידון מוגדר על ידי חומרו או על ידי צורתו) המכוננת את מגוון השאלות בתחומים שונים (תחום ההלכה ותחום האגדה), מסוגלת ליצור איחוד נכסף בין האגדה להלכה.

מן החסידות וחזרה אליה: ההשפעה החסידית בתורת הרוגוצ'ובר

 חקירה זו של הרוגוצ'ובר מצאה עצמה מאוחר יותר מתפתחת בשיחותיו של הרבי. אך בטרם נראה כיצד שילוב זה בין הלכה ואגדה מבית מדרשו של הרוגוצ'ובר מצא עצמו מתאחד עם החסידות בבית המדרש של הרבי, נגלה דבר מעניין: יתכן וקשרו של רעיון זה של הרוגוצ'ובר אל החסידות, טמון כבר בשורשי הרעיון עצמו.

שורשי הרעיון הם אפוא בדברי האדמו"ר של חב"ד-קאפוסט, רבי שלמה זלמן שניאורסון, אדמו"רה של החסידות לה השתייך הרוגוצ'ובר.

ספרו של האדמו"ר רש"ז שניאורסון מקאפוסט

עוד בטרם קשר הרוגוצ'ובר בין שתי דעותיו של רבי יהודה, כבר זיהה רבי שלמה זלמן את הקשר בין שתי ההשבתות ואמר: "על ידי השבתת חמץ זוכים לעתיד לבוא לבחינת והשבתי חיה רעה".[13] ואמנם כבר סבו של רבי שלמה זלמן, האדמו"ר הצמח צדק, החל במלאכת הקשירה בין שתי השבתות אלו.[14]

נמצא אפוא שהרעיון בו עסקינן החל להתהוות בתורת החסידות, גדל והתפתח אצל הרוגוצ'ובר, והגיע לשיא פריחתו בשובו לתורת החסידות, אצל הרבי, בבחינת "נעוץ סופן בתחילתן". בפריחה צבעונית זו נתבונן כעת.

באחת משיחותיו של הרבי,[15] לאחר שפתח את השיחה במחלוקת רבי יהודה-רבי שמעון על אודות השבתת החיות, מביא הרבי את פירושו של הרוגוצ'ובר למחלוקת זו; הרבי מסביר את חידוש זה של הרוגוצ'ובר בצורה בהירה כדרכו, ובאריכות.

מכאן ואילך רעיונו של הרוגוצ'ובר החל גדל ומתרחב: הנקודה הפכה לקו, והקו לשטח, וה'לשיטתיה' של הרוגוצ'ובר בפירוש מושג ההשבתה מצא עצמו ממשיך למחוזות נוספים. נגע עתה אך מעט בהתרחבות למחוזות אלו: נתחיל עם מחוז ההלכה, ונסיים עם מחוזה של החסידות בתחומי "המעשה הוא העיקר".

כאמור, הרוגוצ'ובר קושר בין מחלוקות רבי יהודה-שמעון אודות השבתת החיות הרעות, לבין מחלוקות רבי יהודה-חכמים (וביניהם רבי שמעון) אודות השבתת חמץ.

הרבי מוסיף חרוז לחוט המקשר בין מחלוקות רבי יהודה-רבי שמעון בדבר השורש ש.ב.ת; חרוז זה הוא השבת, השביתה ממלאכה ביום השביעי: "וביום השביעי תשבות".[16]

הרבי מאמץ אפוא את קו החשיבה של הרוגוצ'ובר ומגלה כיצד בתוך מחלוקות רבי יהודה-רבי שמעון בדיני שבת ניתן למצוא את אותו חוט השני אשר לפי הרוגוצ'ובר חורז את מחלוקותיהם אודות ההשבתה.

[כך בנוגע ל"דבר שאינו מתכוין"[17] (עשיית פעולה מותרת כגון מזיגת מים קרים לכלי מתכת חם, אשר מניה וביה כלול בה מלאכה אסורה שהוא כלל לא התכוון אליה – במקרה זה חיזוק כלי המתכת);

וכך בנוגע ל"מלאכה שאינה צריכה לגופא"[18] (מלאכה אסורה הנעשית בשבת בכוונתה השונה מכוונת המלאכה כפי שהיא הייתה במשכן – ולפיה נקבעו הלכות שבת. כגון הוצאת פסולת אל מחוץ לבית: אין הכוונה במקרה זה להוציא את הפסולת לרשות אחרת ובכך לעבור על דיני הוצאה, אלא הכוונה היא רק שהפסולת לא תהיה בתוך הבית).]

בשלב מסוים מסביר הרבי כיצד השביתה בשבת משלימה את השבתת החיות הרעות וכן את השבתת החמץ אליבא דהרוגוצ'ובר:

 

כיון שלגבי שבת נאמר "וביום השביעי תשבות", שחלה חובת שביתה ממלאכה, הרי רבי יהודה, שלדעתו שביתה היא דוקא כאשר כל המציאות מתבטלת, סובר, שגם כאשר עשו מלאכה שאינה צריכה לגופה ואפילו דבר שאינו מתכוון, אין מקיימים את המצווה "תשבות", כי עצם המלאכה קיימת גם ללא הכוונה. ואילו רבי שמעון, הסובר שגם ביטול הצורה נקראת שביתה, אומר שגם מלאכה שאינה צריכה לגופה, ודבר שאינו מתכוון נכללים ב"תשבות", כי אין מתקיימת בהן הגדרת מלאכה על כל תכונותיה.[19]

 

לאחר שהרבי מצרף את המחלוקת בדיני שבת למחלוקת בדבר השבתת החיות הרעות, מאחה הרבי איחוי הדוק יותר ביניהם, בהביאו מחלוקות אמוראים אודות "מזמור שיר ליום השבת" – על אודות יום שכולו שבת, ובמוצאו בשורשי המחלוקת את אותה מחלוקת התנאים אודות השבתת החיות הרעות, שאמנם תתרחש באותו יום שכולו שבת.

דרך מחלוקת אמוראים זו מוכיח  כי הלכה כרבי שמעון בשאלת השבתת החיות הרעות, שם סובר רבי שמעון כי שבחו של מקום בא לידי ביטוי כשהמזיקים עצמם הופכים לטוב, ולא כשהם מתבטלים כליל מן העולם.

מתוך פסיקה זו חותם הרבי את השיחה אשר כללה חידושים באגדה, בהלכה, בחסידות ובמקום בו המחיצה בין כולם התמוססה מכבר, בדברי חסידות בדבר מעלת ה"אתהפכא".

את השיחה, אגב, מסיים הרבי כך:

עיקר ושלימות העבודה אינה צריכה להיות "בריחה" והבדלות מהעולם – עולם לשון העלם – אלא, לאחרי הכנה – להפוך את העולם עצמו, המלא קליפות וסטרא אחרא – לדירה לו יתברך. ועל ידי כך זוכים לקיום היעוד "והשבתי חיה רעה מן הארץ", ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים.

 

ראינו אפוא דוגמה כיצד הפשטת הבגדים החיצוניים לסוגיות, בדרך למציאת השאלה הפילוסופית המהותית שבתשתיתן, מאפשרת לחבר הלכה ואגדה, וכיצד המשך אותה הפשטה מאפשר למצוא בכל אלו, את עקרונותיה של תורת החסידות.

 

 

 

_________

[1] י"מ ניוהויזר, (עורך), הצפנת פענח במשנת הרבי, ניו יורק תשס"ג, עמ' 9-10

[2] ראה התוועדויות תשמ"ז, חלק ב, עמ'  627-629

[3] לקוטי שיחות, יט, עמ' 62.

[4] שיחות קודש תשל"ו, חלק א, עמ' 139-140

[5] קדושין, ג ע"ב. פירושו של הכלל הוא כי אין למדים דיני איסור (אשר הובאו מאוחר יותר בשולחן ערוך ב'יורה דעה') מדיני ממונות (שהובאו בשולחן ערוך ב'חושן משפט').

[6] שערי הלכה ומנהג – תשובות וביאורים בשולחן ערוך, יורה דעה, עמ' קנא.

[7] הרב משה גרוסברג, צפונות הרוגצ'ובי: בירורים במשנתו – הלכה ועיון, ירושלים תשי"ח

[8] אגרות קודש – מילואים, מהשנים תרפ"ה-תשל"ה. בהכנה לדפוס. פורסם על ידי ועד הנחות בלה"ק בב' אדר תשע"ב.

[9] ראה במפענח צפונות, עמ' 61-63

[10] משנה פסחים, ב, א.

[11] ויקרא, כו, ו

[12] תורת כהנים, בחוקותי, א, ב

[13] מגן אבות על ספר שמות, עמ' 23

[14] ראה אור התורה, במדבר, כרך א, הוספות, עמ' ה

[15] לקוטי שיחות, טז, בחוקותי א

[16] שמות כג, יב; לד, כא

[17] ראה שבת מא ע"ב

[18] ראה חגיגה, י ע"א

[19] לקוטי שיחות, ז, עמ' 201.

3 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *