מה חולל את הידרדרות בקיום מצוות תפילין בנקודות מסוימות בהיסטוריה היהודית?

השבוע פגשתי בן-דוד של רעייתי. יהודי שניחן בכישורים גאוניים יוצאי דופן, והוא ידען עצום בענייני הלכה, המשמש "ריש-מתיבתא" באחת מישיבות חב"ד. כששאלתי אותו האם הוא מודע לעובדה זו וזו – שאותה אני הולך לסקור בפוסט הנוכחי – הוא היה מופתע לגמרי[1].

האמת היא, שגם אני הופתעתי כאשר נודע לי על הדבר, ומסתבר שחוק ההיסטוריה היהודית הוא חוק שתקף בהווה גם שהיה תקף בעבר: העדר מחויבות למצוות התורה עלול לגרום להידרדרות שתביא בתורה התנתקות ממורשת ישראל (אם בעניין מסויים, אם בכלל).

אני מודה לרב מנחם מנדל חיטריק, רב הקהילה האשכנזית באיסטנבול ואחד מהידענים ומתלמידי-החכמים רבי האשכולות המבריקים שאני מכיר, וגם לרב קהילת חב"ד בלייקווד, הרב נחום גרינוולד, מחשובי החוקרים והמומחים בתולדות ובמחשבת ישראל – שסייעו בידי בחקר סוגיה זו.

 

סנונית של עדות ראשונית בסוגיה תלמודית

אפתח בסוגיה מעניינת בגמרא (שבת קל, א):

תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שקיבלו עליהם [עם-ישראל] בשמחה, כגון [ברית] מילה דכתיב (תהלים קיט, קסב) שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב – עדיין עושין אותה בשמחה; וכל מצוה שקבלו עליהם בקטטה כגון עריות דכתיב (במדבר יא, י) וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו, על עסקי משפחותיו – עדיין עושין אותה בקטטה, דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא.

תניא ר"ש בן אלעזר אומר: כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה, עדיין היא מוחזקת בידם; וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון תפילין, עדיין היא מרופה בידם. דאמר רבי ינאי: תפילין צריכין גוף נקי, כאלישע בעל כנפים.

הגמרא אפוא קובעת שבזמן התלמוד תפילין היא מצווה שהיה קיים ריפיון בקיומה (גם כשהגזירה שלא להניח תפילין חלפה).

הגמרא שם ממשיכה ומספרת מעשה מתקופת הגזירה שממנו היא לומדת שרוב העם לא הקפיד בזמן הגזירה על הנחת תפילין:

ואמאי קרו ליה אלישע בעל כנפים? שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל שכל המניח תפילין על ראשו יקרו את מוחו. והיה אלישע מניח תפילין, ויצא לשוק. וראהו קסדור [חייל] אחד רץ מלפניו ורץ אחריו. כיון שהגיע [החייל] אצלו [אצל אליעש] נטלן [אלישע את התפילין] מראשו ואחזן בידו. אמר ליה [החייל לאלישע]: מה בידך? אמר לו [ענה אליעשה]: כנפי יונה. פשט את ידו ונמצאו בה כנפי יונה. לפיכך היו קוראין אותו בעל כנפים.

ממעשה זה יש ללמוד, כך מסביר רש"י, "דלא מסרו עליה אלא אלישע לבדו", כלומר שהעובדה שאלישע הניח את התפילין למרות הגזירה הייתה חריגה.

 

עוד מסורות מתקופת האמוראים המעידות על "ריפיון"

בכל מקרה, מדברי הגמרא אנו שומעים שהיה ריפיון בקיום מצוות תפילין. ואכן, מסורות אודות ימי האמוראים מאשרות קביעה זו.

כך למשל בין עשרה "מילי דחסידותא" (עניינים של התנהגות חסידית, שהיא לפנים משורת הדין), המיוחסים לאמורא רב, נאמר, ש"היה רגיל תדיר בתפילין, ונהג רב ששת אחריו" (תשובות הגאונים שערי צדק, קע"ח) – ומלשון זו משמע שלא כל תלמידיו עשו כן.

או דוגמא אחרת: ר' יוחנן, שהקפיד מאוד בתפילין (כדברי הגמרא ביומא פו, א), נמנע מלהניח (למשך כל היום?) תפילה "של ראש" בקיץ – מחמת החום (ירושלמי, ברכות ב, ג).

לאידך יש לציין כי בחפירות שהתקיימו בארץ ישראל אחרי קום המדינה נמצאו הרבה זוגות תפילין עתיקים, (הן כשיטת רש"י והן כשיטת רבינו תם), ומסתבר שבתקופה הקדומה לא הקפידו על סדר הפרשיות וכל אחד היה יכול לנהוג כראות עיניו. הרחבה מסוימת בנושא אפשר למצוא כאן.

תפילין שנמצאו במערות קומראן (צולמו על ידי יגאל ידין)

 

מה היה הנוהג בזמן הגאונים?

רב יהודאי גאון (ראש ישיבת סורא, המאה ה-8), היה הגאון הראשון שהחל בחיבור קובצי הלכה לאחר חתימת התלמוד בבלי. על פי חלק מן החוקרים, רב יהודאי כתב את הספר "הלכות פסוקות", המסודר על פי נושאים העוקבים, על פי רוב, אחר סדר המסכתות של התלמוד הבבלי. ספר זה עוסק בהלכות שנוהגות לאחר החורבן בחוץ לארץ. בהלכות תפלין מביא שאלה שנשאל שמא אין מניח תפלין אלא גברא רבא, ומזה מובן שגם בימי רב יהודאי גאון היה ריפיון בהנחת תפילין.

היו מן הגאונים שהעמידו דרישות מינימום בהשכלתו התורנית של המניח תפילין. כך, למשל, בספר שימושא רבא [שימושא רבא הוא חיבור קצר על הלכות תפילין, אשר חובר בתקופת הגאונים החיבור הועתק בשלמותו על ידי הרא"ש בפסקיו על הלכות תפילין (המוכנות הלכות קטנות) ומובא בדפוסי הש"ס, בסוף מסכת מנחות] מובא: "אמר רבא לא כשר לאחותי [להניח] תפילין אלא למאן דקרי תורה נביאים וכתובים".

 

ממצא דומה אנו יכולים לגזור גם מדברי רב האי גאון (המאה ה-11, בספר משפטי שבועות, סמוך לסופו):

"אבל אם הנשבע הוא תלמיד חכם, אין אנו מחייבין אותו נשיאת ספר תורה בשבועתו אלא מחייבין אותו לישא תפילין במקומו. כמ״ש (שבועות לח סע״ב) שבועה בס״ת ות״ח לכתחילה בתפילין. וגבול ת״ח אעפ׳׳י שיש לרז״ל דברים הרבה בזה אבל גבול הנוהג הנה הוא דבריהם איזו תלמיד חכם כל שמניח תפילין".

ציטוט נוסף באותה רוח מדברי רב האי גאון מופיע בספר העיטור (שער ראשון הלכות תפילין; סא, ב) "ליכא למיחש ליוהרא אלא בדבר שאינו חייב, אבל תפילין כולי עלמא מחייבי בהו, אטו משום דאחרינא פשעי מאן דלא פשע מיחזי כיוהרא?"- זאת אומרת, שרב האי גאון נדרש לשלול את המחשבה שהנחת תפילין יהא בה משון "מיחזי כיוהרא"[2]!

 

ומה היו עושים בזמן ה'ראשונים'?

ד"ר הרב שלמה זאב פיק, אגב עיונו בדמות בתי הכנסת במרסיי ומנהגיהם בימי הביניים, מביא לנו מידע רב בסוגיה. במאמרו הוא עוסק בייחוד בניתוח העולה מ׳ספר המנהגות׳ לר׳ משה ב״ר שמואל, וכך הוא כותב בין היתר:

נוסף על ענייני תפילה מובהקים יש ב׳ספר המנהגות׳ כדי ללמד גם אם וכיצד קיימו במרסיי מצוות הקשורות לבית הכנסת ובפרט מצוות טלית ותפילין…

בעניין מצוות תפילין העיר המהדיר של ׳ספר המנהגות׳: ׳מעניין לציין שמחברנו אינו מזכיר הברכה על הנחת תפילין׳.

 יש להעיר שגם בספר ׳כל־בו׳ אין ברכת תפילין מופיעה ב׳דין ישתבח׳ או לפניו, ב׳דין מאה ברכות׳. משמע שאנשי מרסיי לא הניחו תפילין, ושכך היה גם במקומו של מחבר ׳כל־בו׳. הדבר בולט במיוחד לאור האמור ב׳אורחות חיים׳, בסוף ׳הלכות מאה ברכות׳: ׳ואחר ברכת ישתבח יניח תפלה של יד ואח״כ של ראש והא לך הלכותיהן׳ (אורחות חיים, פירנצה, דף ז ע״א ־ אורחות חיים, ירושלים, עמ׳ יד) ובסוף ׳הלכות תפילין׳: ׳ואחר הנחת תפילין יקום החזן ויאמר קדיש עד ואמרו אמן, אחר ישתבח בלא הפסק שום דבר אלא עניין של מצווה כגון הנחת תפילין פותח החזן קדיש׳.

 לא ברור אם רק החזן הניח תפילין או שכל המתפללים עשו זאת. אם מצוות תפילין באה ב׳אורחות חיים׳ במקום מצוות הטלית במקורות הקודמים, הרי חלה רק על החזן. אך לפי הצעתי לעיל ייתכן שהייתה זו דרישה מכל יהודי, ברוח תביעתו המוסרית של ר׳ אהרון הכהן לקיים מצוות כהלכתן.

ר׳ משה מקוצי, ששהה בספרד שנים אחדות אחרי חיבור ׳ספר המנהגות׳ לר׳ משה ב״ר שמואל, דרש דרשה ידועה ומפורסמת שעסקה בהזנחת מצוות תפילין שם, וזה לשונו (סמ״ג, דף צו ע״ד, סוף עשה ג):

ויהי אחר ארבעה אלפים ותשע מאת ותשעי׳[ם] וחמש שני׳[ם] לבריאת עולם היית׳[ה] סיבה מן השמים להוכיח ובשבת תתקצ״ו הייתי בספרד להוכיחם ואמץ הקב״ה זרועותי בחלומות היהודים ובחלומות הגוים וחזיונו׳[ת] הככבים ויט עלי חסדו ותרגז הארץ ותהי לחרדת אלהים ועשו תשובות גדולות וקבלו אלפים ורבבות מצות תפילין מזוזות וציצית: וכן בשאר ארצות הייתי אחר כך ונתקבלו דברי בכל המקומות ובקשו ממני לכתוב פי׳[רוש] המצות בקוצר…

מסתבר שר׳ משה מקוצי עבר בדרכו לספרד בדרום צרפת. האם הגיע גם למרסיי ודרש שם בעניין הנחת תפילין? מקורות נוספים מדרום צרפת מלמדים שלא הניחו שם תפילין כל עיקר, ולכן אין להתפלא אם גם במרסיי היה רפיון במצווה זאת.

למעשה בעיה זאת ראשיתה לא בפרובינצא, ואזור זה לא היה היחיד באירופה שבו לא הקפידו במצוות תפילין. כבר מתקופת הגאונים עולות עדויות ברורות שלא קיימו מצווה זאת.

מדברי ר׳ משה מקוצי עולה שאף בספרד לא קיימו מצוות תפילין, ואף מקורות מספרות אשכנז וצרפת מדווחים על אי קיום מצווה זאת.

אעיר עוד על מכתבו של ר׳ אברהם ב״ר יצחק (ראב״י) אב בית דין בנרבונה באמצע המאה השתים עשרה, שביקש מסופר בלוניל זוג תפילין. האם ביקש זוג נוסף, מהודר, או שמא על אף הקושי שלנו להבין כיצד ייתכן הדבר – חסרו לו, כמו ליתר מתפללי נרבונה, תפילין, והוא החליט לעשות מאמץ לקיים מצווה זו?

ואכן העדויות מתקופת הראשונים (כלומר, מימי הביניים) הם רבים ומגוונים, וכולם מתעדים מצב שבו – מפני מגוון רחב של סיבות (שנעמוד עליהן להלן) לא לכולם היה תפילין.

 

עדויות נוספות מזמן הראשונים

בתחילת הפוסט הבאתי סיפור שהגמרא מספרת במסכת שבת בנוגע ל"אלישע בעל כנפיים". למעשה אותו סיפור, באותה לשון בדיוק, מופיע במקום נוסף במסכת שבת – בדף מט, עמוד א. ושם  בעלי התוספות מעירים הערה מעניינת:

אלישע בעל כנפים. להכי נקט אלישע, דמסתמא כיון שנעשה לו נס בתפילין היה זהיר בהן והיה לו גוף נקי, ומזה הטעם אין אנו יכולין ליפטר שהרי בזה אנו יכולין להזהר. ואין תימה על מה שמצוה זאת רפויה בידינו שגם בימי חכמים היתה רפויה כדתניא בפרק ר' אליעזר דמילה (לקמן ל.) ר"ש בן אלעזר אומר כל מצוה שלא מסרו עצמן ישראל עליה בשעת גזירת המלכות כגון תפילין עדיין היא רפויה בידם.

בעלי התוספות מציינים שההנמקה האפשרית על פיה יש שלא מניחים תפילין היא מפני הצורך בנקיות – אינה מקובלת עליהם, "שהרי בזה אנו יכולין להזהר", וזו לא סיבה להיפטר מהמצווה. אז מה בכל זאת יכול להוות מקור לכך שבפועל מצווה זאת "רפויה בידינו"? לכך מביאים התוספות את דברי הגמרא במסכת שבת בהמשך, שמקבלת את הדברים בהבנה.

ומעניינים במיוחד המשך דברי בעלי התוספות. הם מעלים שאלה רצינית. הרי לדברי הגמרא מי שלא מניח תפילין נקרא "פושע ישראל בגופו", וכיצד זה יש מקום להקל כדי כך שהמצווה תהיה רפויה בידינו?! לדעתי, התשובה של בעלי התוספות עשויה להמם כמה מן הקוראים. שימו לב היטב ללשון בעלי התוספות:

 והא דאמרינן בפ"ק דראש השנה (דף יז.) פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין – אומר ר"ת דמיירי באותן שעושין מחמת מרד ומבזין המצות ושוחקין ברצועה שבידם ובראשם

כלומר, התואר פושעי ישראל חל על מי שמזלזל במצוות התפילין ומבזה אותן.

 

למה שוברים כוס בחופה? ומה הקשר לאי הנחת תפילין?

ויש מקורות נוספים רבים[3]. מאמר ארוך בנושא כתב הרב מנחם כשר בספרו תורה שלמה, כרך יב (פרשת בא) עמ' רנט. הנה כמה הפניות נוספות המופיעות בהערה הפותחת למאמר:

אסיים את החלק הזה העוסק בהנחת תפילין בתקופת הראשונים, בימי הביניים, עם דברים שכותב רבי יוסף קארו בספר "בית יוסף" כהערה על הלכה שמביא רבי יעקב בן אשר בספרו ארבעה טורים (אבן העזר, סימן סה):

ובתוך השמחה [של החתונה] צריך לעשות שום דבר זכר לאבלות ירושלים, כדכתיב 'אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, ואמר רב זה אפר מקלה שבראש חתנים. וכן נוהגין באשכנז, בשעת ברכה נותנין לחתן אפר בראשו במקום תפילין דכתיב "לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר" ופאר היינו תפילין, אלמא במקום תפילין מנח ליה. ובספרד נוהגין ליתן בראשו עטרה עשויה מעלה זית לפי שהזית מר זכר לאבלות ירושלים. ונהרא נהרא ופשטיה.

על כך מצטט הבית יוסף מספר ההלכה האשכנזי "כלבו", ושימו לנקודה המדהימה הבאה העולה מן הדברים. לפי הציטוט שמביא הבית-יוסף, הסיבה לכך ששוברים כוס בחופה, היא בעצם בגלל שבזמנו  היו שלא הניחו תפילין! מה הקשר? קראו את המובאה הבאה:

וכתב הכלבו יש מקום נמנעו שלא לתת אפר מקלה בראשי החתנים, מפני שאין העם מוחזקים כלל בהנחת תפילין ולא יהיה בהם האפר תחת פאר ויחושו ג"כ שמא לא יהיה פאר תחת אפר. ו[לכן]נהגו לעשות זכרון אחר במקומו שנותנין מפה שחורה על ראש החתן והכלה וע"ז פשט המנהג לשבר הכוס אחר ז'".

 

למה באמת לא הניחו תפילין במשך זמן כה רב?

רבי מנחם המאירי מסביר כך:

"מה שביארנו שהדברים אמורים במי שמיקל בהנחת תפלין דרך פירוק עול מצות, הוא מפני שיש נמנעים מזה מצד אחר. והוא, שהתפלין צריכים גוף נקי ושצריך להזהר שלא יישן בהם ושלא יסיח דעתו מהם וכל שכן שלא יתעסק בשום דבר לכלוך מה שאין כל זה בציצית.

ובתלמוד המערב [ברכות פ"ב ה"ג] הזכירו במקצת חכמים שהיו נזהרים שלא להניחם אלא בימים ידועים בשנה והיה בהם מי שלא היה מניחם אלא אחר שבאו עליו יסורים ונתרפא שהיה חושב בעצמו שמרקו היסורים את עונותיו והיו סומכים זה למה שנ' [תהלים קג, ג-ד] הרופא לכל תחלואיכי הגואל משחת חייכי המעטרכי חסד ורחמים.

וראה איך הפליגו בכונה כלומר שהן צריכין גוף נקי מעבירות ומהרהורים ואין ראוי להניחם אלא לאחר התשובה. וקצת חכמים נוהגים להניחם בימים שבין ר"ה ליום הכפורים אחר התשובה והטבילה והוודויין וכן הדבר נכון בעיני"

לפי המאירי, אפוא, לא כדאי להניח תפילין בכל יום בגלל שיש חשש שלא יהיה מספיק נקי או שלא יסיח דעתו מהם. אין ראוי, הוא כותב, להניח תפילין אלא לאחר תשובה – ולכן הוא מצטרף להמלצה להניח תפילין בעשרת ימי תשובה!

אכן, בעלי התוספות, כפי שראינו לעיל, שללו גישה זו, ולפי שיטתם הריפיון בהנחת תפילין הוא כל כולו פרי של הרגל מגונה שהחל בנסיבות לא פשוטות ושהורגלו בו העם, ומשמע שלדעתם בהחלט זהו מצב לא ראוי.

והנה סיכומו היפה של הרב פיק בנקודה זו:

הראשונים מחד גיסא והחוקרים מאידך גיסא העלו כל מיני טעמים למה לא דקדקו במצוות תפילין בראשית ימי הביניים. האם לא קיימו מצוות תפילין מפני זלזול במצווה או אולי עקב מחסור בתפילין?

אולי התייחסו אל מצווה זאת כאל מצווה קיומית, בדומה למצוות ציצית (שחייבים בה רק כשיש בגד של ארבע כנפות, וכן בתפילין, שחייבים בהן רק כשיש תפילין), ולא כאל מצווה חיובית?

ואולי יהודי מרסיי ופרובינצא, וכן יהודי ספרד וקהילות נוספות, היו בגדר אנוסים הפטורים מן המצוות, וזה על פי התשובות הרבות שמצאנו על כך שחולי מעיים פטורים ממצוות תפילין, וכמו שהעלה הרב אברהם ב״ר יצחק, אב בית דין של נרבונה ועוד ראשונים.

הרב מנחם כשר מביא במאמרו היסודי עוד כמה וכמה נימוקים, נציין אותם בראשי פרקים:

  1. משום חילול השם (תורה שלמה שם, עמ' רסב), "שעניין חילול השם בזה הוא אם מי שמניח תפילין אינו נזהר מעבירות, הוא גורם להחטיא אחרים שלומדים ממעשיו, בחשבם שאין בהם חטא, מכיוון שהוא מוחזר לשומר מצוות" (שם, רסב).
  2. ספק ברכה לבטלה (שהיות שלא יודעים באופן מוחלט באיזה דרך לסדר את פרשיות התפילין ונחלקו בזה, מחשש ספק ברכה לבטלה לא הניחום).
  3. עוסק בתורה פטור מן התפילין.
  4. משום טומאה.
  5. מצטער פטור מן התפילין.

והנה סיכומו של הרב כשר באשר לנסיבות שהביאו לכך שבמשך תקופה משמעותית מאוד בהיסטוריה של עם ישראל, למצער רוב העם לא הניחו תפילין:

עכשיו אולי יותר מובן איך נוצרו לנו יותר מסוג תפילין אחד?

לאור מידע זה, גם שאלה מעיקה אחרת (שנידונה בקצרה כאן) פתאום מוארת באור שונה לגמרי.

יכול השואל לשאול: כיצד פתאום צמחה פתאום מחלוקת בין הסבא לנכד, בין רש"י לרבינו יעקב תם, כיצד יש לסדר את פרשיות התפילין בתוך קוביות העור? שיפתחו את התפילין שקיבלו מסבא שלהם ומגדולי וחכמי הדור הקודם ויראו!

אלא שהנקודה היא, כפי שזו עולה מכל המקורות הפרושים לעיל, שכנראה היו כאלה שלא הניחו תפילין בגלל החלישות שהתחוללה במצווה, ובהחלט סביר להניח שדבר מסוג זה עשוי ליצור פתח למסורות שונות (ראה גם במאמר שלינקקתי אליו לעיל להבנה יותר מדויקת). כעת הפליאה שוב אינה כזאת גדולה על כך שכאשר התחילו לתעד את חידושי התורה באופן אינטנסיבי (כרש"י וכבעלי התוספות) – התגלעה המחלוקת המשמעותית הזאת.

 

כיצד התחוללה כזאת הידרדרות וחלישות בקיום אחת המצוות הכי חשובות? תשובתו של הרבי מליובאוויטש

עד כה הצגתי גישה אחת לפירוש הטקסטים, החל מהגמרא ועד לפוסקים מסוף ימי הביניים ותחילת העת החדשה (המכונים בעגה התורנית: "ראשוני האחרונים"), אפשר לקרוא לגישה זו "הגישה ההיסטוריונית".

אולם קיימת גישה אחרת, הקוראת אחרת את הדברים ומשרטטת שרטוט שונה. הרבי מליובאוויטש – שאפשר לומר כי לעניין זההוא בבחינת בעל ה"ספר מצוות גדול" של דורינו, בכך שגרם לתנועה מחודשת ולהתעוררות עצומה בהתחזקות במצוות תפילין – נוקט כגישה השנייה, המעניינת והמתקבלת על הדעת עוד יותר מהגישה הראשונה.

הרבי נדרש לסוגיה בדרך אגב. הוא כתב מכתב ליהודי המדגיש עד כמה חשובה מצוות תפילין, כפי שהדברים באים לביטוי בכמה וכמה מאמרי חז"ל, מהם הרבי בוחר לצטט כמה (אגרות קודש ח"א אגרת קנט; המכתב הוא ביידיש, אני ציטטתי מתוך התרגום שב"אגרות קודש מתורגמות", שצילומן מופיע להלן, אלא ששיניתי מעט בניסוחים. נאלצתי לעשות זאת בגלל התרגום הקלוקל לטעמי):

האגרת הראשונה של הרבי כפי שהיא מופיעה בספר האגרות המתורגמות של הרבי

"א) הוקשה כל התורה כולה לתפילין (קידושין לה, א) – כל התורה ומצוותיה הושוו ופרטים שונים מהם ניתן ללומדם – ממצוות תפילין".

ב) ועד כמה כולם שמרו והחזיקו במצווה זו – אפשר לראות מכך שהגמרא (שבת קל, א) מתלוננת על היחס לתפילין בתקופה מסויימת. באותה שעה הייתה גזירה שמי שיניח תפילין יהרג. אפשר [היה] לחשוב ש[בעקבות הגזירה היהודים] הפסיקו להניח תפילין? – לא, על כך לגמרא אין תלונות, המשיכו להניח תפילין.

האם הם הסתפקו [באותה תקופה של גזירה] עם המוכרח במצוות תפילין עצמה, בהנחה פעם אחת ביום שבה יוצאים ידי חובה? לא, גם את זה אין הגמרא מספרת, הניחו את התפילין גם כשהלכו ברחוב מבלי להתחשב בסכנת חיים. עד כדי כך היו התפילין חשובים ויקרים אצל יהודים אפילו באותה שעה.

ואולם, כיון שרק כמה אנשים יחידים עשו זאת – כמו לדוגמא אלישע בעל כנפיים – מחשיבה זאת הגמרא כמסירות נפש במידה שלא מספיקה לפי הראוי למצוות תפילין".

הנה כי כן, הרבי קורא את דברי הגמרא במסכת שבת המצוטטים בריש הדברים באופן אחר לגמרי. הרבי בעצם אומר שדווקא מקור זה הוא דוגמא לחשיבות וליוקר של מצוות תפילין – שאפילו בשעה קשה זו לא נמנעו מלהניח תפילין ברחובה של עיר!

לפי מכתב התגובה של הרבי שנכתב לנמען מכתבו הראשון אני משער כי הלה השיג על דברי הרבי שלכאורה מפשטות דברי הגמרא המסקנה העולה היא הפוכה. הלוא הגמרא שם אומרת בצורה מפורשת שמצוות תפילין הפכה להיות רפויה בידם, וכי רק אלישע הוא שהסתכן והניח תפילין ומשמע שהאחרים לא.

על כך הגיב הרבי (שם, איגרת קסו) כשהוא שב ומחזק את האופן בו הוא קורא את דברי הגמרא:

תרגום מכתבו השני של הרבי

"כדי להבין נכון את כוונת ר' שמעון בן אלעזר (שבת קל, ב) שתפילין לא מסרו ישראל כ'ו, התעכבתי על דבר שלגמרי אינו מובן – במבט ראשון – בגמרא שם: ר' שמעון אומר לכאורה דברים ברורים מאוד: א) על תפילין לא מסרו את הנפש למיתה. ב) תפילין הם "מרופה" אצל בני ישראל. מדוע, אפוא, זקוקה הגמרא להסבר על כך "דאמר רבי ינאי וכו'"? היו פשוט צריכים להעיף מבט מה קרוה עם בני ישראל בסביבתם והיו רואים אם זה מרופה או לא. וכאשר ר' שמעון מספר שלא מסרו כו', מה מוסיף לנו הסיפור של אלישע בעל כנפיים לחיזוק סיפורו של ר"ש…

הבאתי את המאמר של ר' שמעון כתיאור 1) איזה יחס מצות תפילין דורשת. 2) כיצד בשעה שהדבר היה כרוך ללא ספק בעונש מות, למרות זאת קיימות את המצוות – ועד כדי כך שהיו בודדים שהיו מניחים תפילין ברחוב ובמשך כל היום…

לדעתי, מיוסד על הפירושם של אנשים שהיו קרובים מאתנו לתקופתו של ר' שמעון ב-900 שנה, כוונתו של ר' שמעון באמרו מרובה היא – חלש, כלומר לא כל כך חזק כפי שהיה צריך להיות".

עם זאת, הרבי מקבל את זה שייתכן שברבות היום קרה מצב חמור כזה (שלא שונה מבחינה מהותית מהמצב היהודי בימינו) שרבים לא הניחו תפילין. ודבר זה קרה כתאונה וכתוצאה דווקא מאי הקפדה מוחלטת ונחרצת על הנחת תפילין בשלב ראשון, וזה הביא להינתקות חלקית ממני בשלב שני. ומכאן יש ללמוד, לשיטתו של הרבי, עד כמה יש הכרח לקיים באופן קפדני ונחרץ כל תג בחובות המוטלות עלינו על ידי התורה, משום שאי הקפדה כזאת גוררת בסופו של יום לריפיון וחלישות שמובילים בשלב מאוחר יותר למצב חמור עוד יותר.

"יכולני להסכים אותו בהבא להלן – ואבהיר זאת באמצעות משל: אנשים הולכים יחד בדרך. אחד מהם סר מהדרך בחושך ותעה, עד שכעבור זמן תפס שהוא נמצא במעבה היער, במקום שלא רואים כל זכר לדרך כלשהי, לבית, לאדם, אות חיים.

כיצד זה קרה? לא עוברים מיד מהדרך הגדולה והרחבה למעמקי יער עבות. אלא שתחילה הוא סטה מדרכו צעד, אחר כך עוד צעד, עד שבשמשך הזמן הוא מצא את עצמו במעמקי יער אבות מרחוק מכל ישוב אנושי.

כך גם בעניינו: מכיון שבימי ר' שמעו היו חלשים במצווה זו, שהניחו תפילין בבית אבל לא הלכו למיתה כדי להניח אותם ברחוב כל היום, יתכן שצעד אחרי צעד בא המצב הנוכחי אצל חלק מבני ישראל.

והנני שואל אותו:… מה ישאר מהעם היהודי אצל ילדינו [אם לא נתפקס ונתמקד בקיום תורה ומצוות]?"

 

עם סיום, חשוב להבהיר הבהרה: לכל אורך התקופה חובת הנחת תפילין מדאורייתא הייתה קיימת בכל תוקפה, אלא שמפני סיבות ונסיבות מסוימות לא הכול קיימוה. אני משער, כי ככל הנראה השילוב של קשיים אובייקטיביים בייצור המוני של תפילין, יחד עם חובת הנחת תפילין במשך כל היום כולו, היא שגרמה לכך שהיו כאלה שמצווה זו הייתה רפויה בידם.

בשלב מסוים, משהציעו חכמי ההלכה להניח תפילין בשעת התפילה בלבד ולהימנע מחבישת התפילין במשך כל היום, ומשעודדו את העם לקיים את המצווה מדאורייתא החשובה הזו, "פאר חבוש על ראשך" של עם ישראל (ראה לעיל מהציטוט מהכלבו), חזר העם כולו להדר בקיום מצווה זו ב"ה.

 

הערות

[1] לא רק בן-דודי הידען ולא רק אני הופתענו כשגילינו את העובדה הזאת. גם רב חשוב שכתב מאמר בקובץ מוכר, כה השתומם לגלות את העובדה הזאת מבצבצת בין קפלי טקסט קדמון, עד שהוא לא היסס לערוך תיקון בטקסט, כך שהדברים "יסתדרו".

בקובץ צפונות, גיליון ג, עמ' קד מצטט הרב דוד דבליצקי את דברי רב האי גאון המצוטטים בגוף הפוסט שלי, "הוא דבריהם איזו תלמיד חכם כל שמניח תפילין", ומביע את פליאתו:

"והנה מש״כ בסוף הדברים כל שמניח תפלין, מלבד מה שלא נמצא לו מקור ב״דבריהם״, הוא תמוה מאד. וכי רק תלמידי חכמים הניחו תפלילין בזמן חז״ל או בזמן הגאונים? … ונראה פשוט שטעות סופר כאן ובמקום: ״כל שמניח תפילין״ צריך להיות ׳׳כל שמניח חפציו״!

[2] הרב מנחם כשר במאמרו שמצוין להלן, בעמ' רסא מאריך בנושא.

[3] נמנה עוד אחדים מהם. כך, למשל, בשאלה אחת תוארה המציאות במקומם של השואלים, ש"אין בכל הקהל אחד שמניח תפילין" (ספר העיטור הלכות תפילין שער א, סוף הלכה ז), ובתשובה אחרת נאמר  על התפילין ש"מזלזלי בהו רובא דעלמא" (שיבלי הלקט, א, מהדורת בובר עמ' 382).

ראה גם: אור זרוע סי' תקלא. שם סי' תקצד. תשובות מהר"ם מרוטנבורג החדשות, ח"ג, סי' רכד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *