אחת התכונות הבולטות המייחדות את פועלו הדייני רב השנים ורב ההשפעה של הגאון רבי שלמה דייכובסקי שליט"א, מגדולי הדיינים בדור הזה (33 שנים שימש הרב דייכובסקי דיין בבתי הדין הרבניים, מהם אב"ד באשדוד ובתל אביב ו־20 שנים חבר בית הדין הרבני הגדול) – היא הבהירות והחדות של ניסוחיו. הן הטקסטואליים והן הוורבליים. פסקי הדין והמאמרים היסודיים שלו, העוסקים בסוגיות הכי קרדינליות בעולם הדיינות של ימינו, מתבדרים בבית המדרש וסללו דרך של ממש. רוחב היריעה, צלילות המבט ובהירות הניסוח – גם בעמוקות שבסוגיות, לצד מהירות הטיפול בתיקים שלפניו, הרגישות והמקצועיות שהפגין לאורך כל הטיפול בתיק לאורך כל שנות פועלו – הפכו אותו לאחד מן הדיינים הבולטים והמוערכים ביותר, בתוך בית המדרש התורני, וגם בעולם המשפט באופן כללי.

כבר כשהייתי תלמיד ישיבה, הרב דייכובסקי הפך "לשם דבר". פה ושם לומד הייתי מפסקי הדין והמאמרים פרי עטו שהתפרסמו אז בקבצים שונים, ומשתומם מן הבהירות והמתיקות של הגשת הדברים, כך שגם בחור ישיבה מתאפשר לו בזכותה לצלול בהנאה אל המים האדירים של הסוגיות הכבדות בהם דן. רק טבעי היה, בפתח שיחתנו, שביקשתי לחלוק באוזני הרב דייכובסקי את התרגשותי לקראת השיחה הזאת. אך הרב דייכובסקי קטע אותי מיד. "את כל הליריקה – עזוב, בא נדבר ישר אל העניין". עשיתי כמצוותו.

"דרך הלימוד בישיבות אינה ראויה"

מה הביא את הרב לעולם הדייני?

"קודם כל כבר כשלמדתי בישיבת 'חברון', חשבתי לעצמי שדרך הלימוד הישיבתית היא לא דרך מתאימה. לדוגמה, החיבור 'קצות החושן'. אין בחור בישיבה שלא יודע מה זה 'קצות החושן' ומה זה 'נתיבות המשפט'. אבל בישיבה, לומדים את ה'קצות' ואת ה'נתיבות' על הסוגיות, כאילו ה'קצות' ו'הנתיבות' כתבו את דבריהם על סוגיות בש"ס, וזה לא נכון. ה'קצות' ו'הנתיבות' הם פירושים על השולחן־ערוך. יש את הש"ך ואת הסמ"ע, נושאי הכלים לשולחן־ערוך חושן משפט, ולצידם ה'קצות' וה'נתיבות' (וכמובן שיש עוד פרשנים אחרים על השולחן־ערוך). הם אפוא פרשנים של השולחן־ערוך, אלא שכמובן אין אפשר לפרש את דברי השולחן־ערוך מבלי לצלול למעמקי סוגיות בש"ס הרלוונטיות. בישיבות אפוא נוהגים "לדלות" מדברי ה'קצות' וה'נתיבות' את החלק בדברים שמפרש את סוגיות הש"ס, אולם כבר אז אני חשתי בנפשי כי יש ללמוד את דבריהם בצמוד לקונטקסט המקורי שבו נכתבו, וכך למדתי את השולחן־ערוך עם נושאי כליו, ובהם ה'קצות' וה'נתיבות'. אני חושב שזה היה לי לברכה, למרות שראשי הישיבה לא בדיוק אהבו את בחירתי זו. הם חשבו שלימוד של שולחן־ערוך הוא לא לימוד ראוי לישיבה, כי בישיבה יש ללמוד "תורה לשמה" בלבד. אבל אני אמרתי להם: את ה'קצות' וה'נתיבות' צריך ללמוד? ענו לי: בוודאי. אמרתי: אז אני אלמד כמו שה'קצות' וה'נתיבות' עצמם למדו. גם הם למדו טור בית־יוסף, שולחן־ערוך, ש"ך וסמ"ע, ועל זה כתבו את החיבור שלהם. ואני סבור שזאת הדרך הנכונה. כך זה התחיל.

"אכן, אז עדיין לא חלמתי להיות דיין, אבל אחרי שנכנסתי יותר לעולם המעשה – גם בלימוד לתלמידים [הרב דייכובסקי אחר חתונתו שימש כר"מ בישיבות הגבוהות כרם ביבנה ושעלבים – מ"ב], ועוד ועוד, נוכחתי לראות את הפער בין הלימוד הישיבתי לבין המצב המעשי כפי שאנו נתקלים בו בחוץ. כשעלו כל מיני שאלות הלכתיות כפי שעולות חדשים לבקרים בכל תקופה, נוכחתי לראות שבחור ישיבה שיוצא מן הישיבה – אין לו מענה כלל בנושאים ההלכתיים שמתעוררים ובבעיות ההלכתיות שמתעוררות, ואז חשבתי שדרך הלימוד הישיבתית לא מספיקה, וצריך ללמוד מה שנקרא "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא". זה לימוד מסוג אחר. בישיבות לא לומדים את זה, אבל כך צריך ללמוד. יש מגדולי ישראל שלמדו באופן של אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, ובחיבוריהם רואים שבכל עניין ועניין יש גם עיסוק בהלכה למעשה.

"בכדי להיכנס למסגרת למדתי ונבחנתי בבחינות לדיינות. במקרה שלי, את כל החומר נבחנתי תוך שנה וחצי. זה דבר שלא היה לו תקדים, והסיבה לכך היא, שכבר הייתה לי הכנה מוקדמת מן התקופה שלמדתי בישיבה. סיימתי את הבחינות בהצטיינות, אך זה נשאר בצד.

"כשנכנסתי ל"כולל" – המכון הגבוה לתורה בבר אילן [זהו "כולל" לסטודנטים באוניברסיטה הלומדים במגמות שונות, והמבקשים להמשיך בלימוד תורה כפי שהורגלו בישיבות הגבוהות בטרם בואם לכתלי האוניברסיטה. מתכונת הלימודים במוסד היא מתכונת ישיבתית מצומצמת, והיא מותאמת לתלמידים אשר מצויים בחלק משעות היום בלימודים במחלקות השונות באוניברסיטה – מ"ב], ולמעשה ניתן לומר שכמעט הקמתי אותו (מי שקדם לי, הרב קונוטופסקי ז"ל, נפטר כעבור כמה חודשים) – כיוונתי את התלמידים ללמוד בדרך הזאת של אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא.

"ואז יום אחד מודיעים לי – התמנית לדיין. אמרתי: מה פתאום, הרי לא ביקשתי. נעניתי שכך החליטה ועדת המינויים וכי עליי ליטול את התפקיד. לא רציתי, אך לאחר מסע שכנועים התרציתי לנסות. בשנה הראשונה חילקתי את זמני בין הכולל בבר אילן לבין בית הדין – הם הסכימו אז לעשות עבורי דבר יוצא דופן – ואז בתום השנה אמרו לי: כעת עליך להחליט. וקבעתי את עצמי בדיינות. נכנסתי לנושא הזה, ובמהלך השנים עסקתי בסוגיות שמערכת בתי הדין עוסקת בהם, עם דגש עיקרי ומרכזי בנושאים של עגינות, מסורבות ומסורבי גט. אף דיני ממנות רבים נערכו בפנינו בתקופה שבתי הדין הרבניים יכולים היו לעסוק בדיני ממונות (לצערי זה הסתיים לפני כמה שנים בעקבות החלטת בג"ץ)".

על הדיינים לסגל 'מזג שיפוטי'

בעולם המשפט הכללי נהוג לדבר על "מזג שיפוטי". זאת אומרת שהתנאי להיות שופט הוא לא רק ידע שיפוטי (דבר שכמובן הוא תנאי בל יעבור), אלא השופט נדרש להיות בעל תכונות מסוימות שמקובל כי על שופט להיות ניחון בהם. גם התורה כשהיא מתייחסת לדיין, הריהי בעיקר משימה את הדגש לדברים שאותם יש להכליל תחת הקטגוריה של "מזג שיפוטי" – כיצד על השופט להתנהל, כיצד צריך להיות אופי ההליך השיפוטי וכו'. התורה דורשת מדיין דרישות אישיות שחורגות מהדרישה לידע דין תורה במובן של ידע בלבד. האם יש לזה ביטוי בימינו? האם נותנים את הדעת גם על היכולת של הדיין לנהל טוב את הדין ולא רק לדעת טוב את המקורות ההלכתיים?

"בכינוס של דייני ישראל שנערך השבוע, אני דיברתי על כך בפני כבוד הדיינים. הנושא של מזג שיפוטי לצערי לא נבחן במסגרת הבחינות לדיינות. הבחינות לדיינות עסוקות בידע בלבד.

"מזג שיפוטי הוא מה שיתרו מציע למשה רבינו לבחור דיינים שהם בעלי התכונות הללו: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת, שונאי בצע" (שמות יח, כא). אבל מזג שיפוטי מכיל גם הרבה מעבר לזה: לדעת לנהל לדיון, לדעת להתייחס לאנשים, לדעת לא להפלות בין אנשים, לדעת להיות מצד אחד לשבת בדין ולהכריע בשאלות קשות ומצד שני לדעת את הגבולות: עד כמה דיין מותר לו ועד כמה אסור לו להתקרב לצדדים. כל הדברים הללו לא לומדים אותם במסגרת ההכנה הרגילה לדיינות, אבל דיין צריך ללמוד.

"אז איך דיינים לומדים זאת, למרות הכול? ובכן, הדיינים החדשים יושבים בדרך כלל בדין עם דיין וותיק, כמו סטאז'. כמו רופא שבתחילת דרכו חייב לעבור סטאז', או אפילו בנהיגה, שזה דבר מוכר יותר. נהג חדש שיושב ליד ההגה, חייב לשבת לידו נהג מנוסה, אחרת לא יוכל לקבל את הרישיון. גם רופא חדש שסיים את הלימודים צריך לעבוד כשעל גביו מפקח על פעולותיו רופא וותיק יותר. באופן דומה, גם דיין צריך ללמוד לרכוש מזג שיפוטי, ותלוי אם באמת ה'רבי' שלו הוא 'רבי' טוב שמלמד אותו בצורה הראויה. על דיין שרוצה להיות דיין טוב כראוי על פי תורה, חייב לעמול כדי לסגל לעצמו את המזג השיפוטי הנכון. בהלכות דיינים כתוב בפרוטרוט איך דיין צריך לנהוג בשעת הדין.

"כמובן שיש גם מה שנקרא "אתיקה דיינית" – ממה הדיין צריך להרחיק את עצמו ממנו. אספר לך משהו אישי בעניין זה. כתוב שכל דיין שמוציאים ממנו ממון בדין, אינו דיין. מה זה ממון בדין? אם הדיין הולך למשפטים, זה כבר לא טוב. ארע פעם שבבניין המגורים שבו התגוררתי התגלע סכסוך שכנים. אחת השכנות שלי, שכעסה על פסק דין שבמסגרתו הוצאתי את ילדי בתה, שברחה איתם לאיטליה אחרי הגירושין ושם התגוררה עם אדם לא יהודי, מחזקת האם לחזקת האב (הוא אומנם לא היה שומר מצוות, אך ברור לכל שבסופו של יום ילד שמתחנך בארץ ישראל, אפילו אם מדובר חינוך ממלכתי, זה טוב עשרת מונים מאשר ילד שמתחנך בבית ספר גויי בחוץ לארץ. אין שום דמיון). אותה שכנה עשתה אפוא 'ברוגז' והחליטה שהיא לא משלמת על הזיפוט של הגג. אנו גרנו אז מתחת לגג. וכמובן שמבחינה משפטית, זו טענה של שטות, ואם הייתי הולך למשפט הייתי זוכה, בלי ספק. לא הלכתי למשפט ושנים שילמתי את החלק שלה, וזאת משום שלא רציתי להתדיין בדין, אפילו שמדובר בדבר ברור שמגוחך לחשוב עליו בכלל. דיין אפוא צריך להיזהר שלא להתעסק בדברים אחרים, וצריך להיזהר מפעולות שיעוררו בקרב אנשים את ההרגשה שהוא איש ריב ומדון".

כיצד ניתן לצמצם את מעורבות בג"ץ בהכרעות בתי הדין הרבניים?

אבקש ברשות הרב לצלול מעט אל מהות הפסיקה. כמו שהרב ציין, הבג"ץ צמצם מאוד את מרחב הפעולה השיפוטי של בתי הדין הרבניים.

"לא רק לגבי דיני ממונות, אלא גם בתוך המסגרת של דיני משפחה, יש הגבלות רבות ביותר. גם בתחום של מזונות וגם בתחום של החזקת ילדים, לצערנו. אבל צריך ללמוד לחיות עם המצב הקיים. בתי הדין לא נסגרו".

אבל השאלה היא זו: הסיבה להתערבות של בג"ץ ולמוטיבציה שלו לצמצם את מרחב הפסיקה של בתי הדין הרבניים, נובעת מאיזו־שהיא תפיסה שלהם כאילו, חלילה, לא ניתן במדינה "נאורה" כשלנו ליישם את דיני התורה. מדובר על מה שנראה כמאבק מוסרי שבו הם מציגים, כביכול, את פסיקת בתי הדין שפוסקים על פי תורה – בצורה לא חיובית. השאלה היא האם יש דרך לתווך בין הערכים המתנגשים הללו, האם יש דרך להתגבר על מה שנראה כמכשול ערכי ותרבותי.

"תראה, הכלי העיקרי שבו דיין משתמש – זה כתיבת פסקי הדין. בעבר הנושא של כתיבת פסקי דין, למעט דיינים בודדים, היה לקוי. לא הייתה התייחסות לדברים שמערכת בתי המשפט הייתה חשופה להם. לא הייתה התייחסות לערכים אוניברסליים, לא הייתה התייחסות לנושאים משפטיים. הייתה התעלמות. אין מה לדבר שפסקי דין באורך של שתי שורות וחצי המכילות משפט כמו "איש פלוני אתה חייב ואיש פלוני אתה זכאי", אין להם שום ערך כשהם מגיעים לערכאה משפטית אחרת. אכן ב"ה בתי הדין למדו לכתוב. זה לא התחיל ברגע. לצערי הייתי מן הראשונים שכתבו פסקי דין מנומקים שיש בהם התייחסות, קודם לצד ההלכתי, ואז גם התייחסות לצד המשפטי. וראה זה פלא: כשרואים פסקי דין מנומקים מכל הצדדים – נדיר ששופטי הבג"ץ מתערבים, וזאת משום שכשהם חשופים להנמקות ולמחשבה הערכית המבוססת שמסביב לפסק הדין, הם רואים שמדובר בתוצאה ראויה, גם לפי תפיסת עולמם. הם מכבדים הרצאת דברים סדורה ומנומקת, ובמצב כזה גם יכולים להבין לעומק את ההכרעה התורנית. וגם כאשר הם אינם מזדהים עם התוכן, וגם אם הם חולקים עלינו, אבל במצב כזה מרחב החיכוך הוא הרבה יותר מצומצם. לכן צריך לדעת איך לכתוב ואיך לסדר את הדברים.

"ניקח דוגמה בולטת, שבה בית המשפט העליון התערב בצורה מאוד קשה בנוגע להליכי הפסיקה בתוך בתי הדין הרבניים – פס"ד בבלי [בפס"ד זה בית המשפט העליון קבע שעל בית הדין הרבני לפסוק על פי הלכת השיתוף. אולם עיקרון זה, שלפיו בית הדין הרבני צריך לפסוק על פי החוק וההלכה האזרחיים, לא הוגבל אך ורק להלכת השיתוף. בית המשפט העליון קבע כי: "על כל בתי הדין הדתיים להפעיל, בסוגיות "אזרחיות" נלוות שאינן חלק מענייני המעמד האישי (כפי שדיבור זה מתפרש על-פי דין המדינה) הנתון לסמכותם, את המשפט האזרחי הכללי, כפי שפורש על ידי בית המשפט העליון". משמעות פסק זה היא כי מלבד בסוגיות הקשורות לנישואין וגירושין, על בית הדין הרבני להתחשב בכלל חוקי המדינה. בכך, סמכותו לשפוט אך ורק על פי משפט התורה בענייני מזונות הכרוכים בתביעת גירושין שהוגשה בבית דין, נשללה. מ"ב].

"לצערי, בית הדין האזורי שכתב את פסק הדין, שעמד לעיני שופטי בית המשפט העליון, כתב דברים מתריסים. הם פתחו את פסק הדין במילים: "אנו מכירים רק בתלמוד בבלי ואין לנו חלק ונחלה במשפטי הגויים". אז אתה דוקר בעיניים, וכמובן שהם – בבג"ץ – הגיבו על זה כפי שהגיבו. מדוע זה קרה? משם שהיו דיינים שחשבו שהם רשאים "לצפצף על כולם" ולכתוב בפסקי הדין את הפלפולים הישיבתיים ואת דברי ההשקפה הטהורה [דברים שמובנים בתוך עולם הישיבות אך לא בתור פסיקה שיפוטית – מ"ב]. מה הייתה התוצאה? קיצוץ סמכויות.

"נכון, ככל הנראה קיצוץ בסמכויות בתי הדין היה מתרחש בלאו הכי, אבל לדעתי היו מקצצים בסמכויות הרבה פחות אם היו כותבים בצורה מסודרת, בצורה מהוססת, עם התייחסות להלכה אך גם התייחס למשפט ולפסיקות בתי המשפט – לא חלילה לסטות מן ההלכה!".

 האשה שווה לבעל ברכוש המשפחה

באמת בעניין הנידון גופא בהלכת בבלי [האם אשה זכאית למחצית מהרכוש בעת הגירושין], הרב הרי סבור שההכרעה הספציפית של בית המשפט היא כלל לא בניגוד להלכה!

"נכון מאוד. צריך לזכור שגם שטר התנאים עצמו לא נוצר על ידי חז"ל, אלא בתקופה מאוחרת יותר. הפיסקה המחודשת שבו, "שלא יבריחו ולא יעלימו זה מזה", משקפת מצב עובדתי בחיי המשפחה שחִייב מתן מעמד מסוים לאשה ברכוש המשפחה. אין נפקא מינה אם מדובר במעמד רחב, כדעת המהרש"ם (שו"ת ח"א סי' מה) או במעמד מצומצם כדעות האחרות. מאותה סיבה ומאותו טעם אין לדחות כמוקצה מחמת איסור את ההשקפה הרווחת בין בני דורנו לשיתוף נכסים בחיי המשפחה. מגמתי הייתה להוכיח ש"השיתוף" אינו נטע זר בכרם ישראל, וגם רבותינו הקדמונים שתיקנו את שטר התנאים חשבו שנכון לשפר את מעמדה של האשה בתחום הרכוש.

"למעשה, הנוהג הוא, גם במשפחות חרדיות – כולל משפחותיהם של גדולי תורה – לראות את האשה כשווה לבעל ברכוש המשפחה. הדבר מתבטא ברישום משותף של דירת המגורים, בקנייה ובמכירה של רכוש בהסכמה הדדית, ובהורשת הרכוש המשותף לאשה לאחר אריכות ימיו של הבעל. ישבתי באלפי תיקי ירושה, מהם תיקים של המשפחות החרדיות ביותר, ולא מצאתי אפילו מקרה אחד שבו נדרשה האשה לוותר על חלקה בעזבון בעלה לטובת היורשים לפי דין תורה – למעט זיווג שני או פטירת הבעל זמן קצר לאחר הנישואין. לא נתקלתי במקרה שבו דרשו הצאצאים מאמם לוותר על העזבון המגיע לה לפי החוק, אלא אם כן הסכימה האם מרצונה הטוב לכך. וזאת למרות שלפי דין תורה אין האשה יורשת. כך הנוהג למעשה לאחר מותר הבעל, וכך הנוהג בחייו. איני מבין מדוע יש להתקומם נגד שיתוף נכסים בחיי הבעל, ולהסכים לכך אחרי מותו?

"אינני מסכים להגדרה ש'הלכת השיתוף' היא אומדנא הנסמכת על חוקות העמים. אני סבור שעניין השיתוף מקובל גם אצל שלומי אמוני ישראל, כולל בבתיהם של דיינים מורי הוראה. כל אחד מאתנו – ואני אומר זאת בידיעה ברורה – רואה את אשתו כשותפה מליאה לרכושו, ולא יעלה על הדעת לומר לה: 'שלי שלי, ושלך שלי'.

"הראיתי לכך גם מקור חזק בהלכה. יש משנה במסכת ערכין (כד, א) האומרת: "אחד המקדיש [את כל] נכסיו ואחד המעריך את עצמו [שנודר שהוא נותן את ערכו למקדש, כמבואר בויקרא פרק כז] – אין לו [לגזבר ההקדש שגובה ממנו לגבות לא] בכסות אשתו [של המקדיש] ולא בכסות בניו". משנה זו מובאת בסוגיה בבבא קמא (קב, ב), ושם מסביר הרשב"א, שלהקדש אין זכייה בכסות אשתו ובניו, משום שרק אצל הבעל "אנן סהדי דדעתיה לאקנויי לה כלים שלקח להן, אף על פי שלא הקנה להן בפירוש". קניין זה וזיכוי זה נעשה לדבריו משום "דכל שדעתו קרובה להן הרבה, גמר בדעתו בהקנאה וזכייה לקנות, ואפילו להפקיע מידי הקדש דאורייתא". כלומר, למרות שמן הדין הבעל חייב לדאוג לכך שאשתו ובניו יהיו מכוסים, אך הוא לא מחויב להקנות להם את הכסות הזאת – חזקה עליו שכשהוא קונה עבורם כסות הוא גם מקנה להם את זה, עד כדי כך שלהקדש אין זכות בזה, אם הקדיש הוא כל רכושו.

"על יסוד אומדנה זו, יש מקום לראות את כל מה שרכש בעל עבור אשתו כקניינה, וכבר זכתה בו מן הדין, ואף הקדש לא יוציא זאת ממנה. הפירוש של הדברים הוא שהדבר נמדד בדעת בני אדם. האדם ברצותו מאריך וברצותו מקצר, ברצותו נותן. והמציאות בימינו היא שאנשים מתנהגים אחרת מבעבר. היום דעתם של בני אדם לראות בנשותיהם שותפות בפועל בכל רכושם. ובכן, לפי דברי הרשב"א, יועיל הדבר אף מן התורה. אגב, אי אפשר גם להתעלם מן העבודה שבימינו הנשים הם נשות חיל, שחלק משמעותי מהפעילות הכלכלית והכללית בבית ובמשק נעשית על ידם".

תהליך מינוי הדיינים בימינו – פגום

הרב מקודם סיפר על הרגע שבו הודיעו לו, מבלי שבכלל הגיש מועמדות, כי מונה כדיין. נראה, בלשון של המעטה, שהפרקטיקה הנהוגה היום היא אחרת. יש טענה שהרבה פעמים קשרים משפחתיים, עדה, השקפה אידיאולוגית ועוד מכתיבים את הבחירה, ולאו דווקא הטובים ביותר הם אלה שמתמנים. הרב מרוצה מהפרקטיקה העכשווית של מיני הדיינים?

"התהליך היום הוא לא ראוי. הרמב"ם בהלכות סנהדרין את סדר מינוי השופטים בימים עברו: "מבית הדין הגדול היו שולחים בכל ארץ ישראל ובודקים כל מי שנמצא שהוא חכם וירא חטא ועניו ושפוי ופרקו נאה ורוח הבריות נוחה הימנו – עושים אותו דיין בעירו. ומשם מעלים אותו לפתח הר הבית, ומשם מעלים אותו לפתח העזרה, ומשם מעלים אותו לבית דין הגדול". המינויים אז אפוא היו נעשים על ידי בית הדגין הגדול שהיה בודק ומחפש למצוא את האנשים הראויים ביותר לשמש בתפקיד. היום המינויים נעשית אחרת. יש וועדת מינויים הממונה על בחירת דיינים. בוועדה זו חברים אנשים פוליטיים ועסקנים. גם האחרים לא נקיים לחלוטין מפוליטיקה. כל אחד יש לו את ההשקפות שלו, הקירבה שלו לגדול פלוני, השייכות העדתית או כל שייכות אחרת. בהחלט לדברים האלה יש משמעות. אנו יודעים היטב שהמפלגות בוחשות מאוד בנושא מינוי הדיינים ומחלקים מכסות, וכל מפלגה ומפלגה נלחמת על אנשיה שלה. זה במפורש לא טוב. מכאן צמחה גם תרבות השתדלנות אצל המועמדים לדיינות, שכל אחד משתדל להיות קרוב אצל עסקן פלוני או לחבר כנסת פלונית או למפלגה זו או אחרת, ואדם שלא שייך למפלגה – ולעיתים הם אנשים הראויים ביותר – אין איש שדואג לו.

"אם ניתן היה לקחת את הרמב"ם הזה ולהדביק אותו למציאות בימינו, וזה לא בלתי אפשרי, אז דברים ייראו אחרת. וכאמור, בזמן שאני מוניתי לא היה דבר כזה. כל מי שעבר את הבחינות נכנס לרשימה, ועדת המינויים התעניינה על כל מועמד, ואם היה נראה לה שהמועמד ראוי, מינוהו".

בעניין אחר. בזמנו נשיא בית המשפט העליון הציע לרב לשמש כשופט בבית המשפט העליון.

"פה עלתה השאלה האם זה דבר ראוי לשבת בבית המשפט העליון, ששם לא דנים לפי תורת ישראל. מצד שני, אין שום ספק שאם יושבים שם בפנים, הדברים נשמעים אחרת, כך שגם אם אהיה בדעת מיעוט, הניסיון הראה שדעת המיעוט מחלחלת. המיעוט פה ושם הופך להיות לרוב, אם הוא מצליח לשכנע עוד אחד מההרכב. ובהרבה מקרים הרוב מתחשב בדעת המיעוט וממתן את פסק הדין. השאלה אפוא הייתה האם לגשת או לא. לא רציתי להכריע בעצמו בשאלה זו, וכששאלתי גדולי תורה ואת משפחתי אמרו לי שזה ייראה כמין חילול ה'. לי היו מחשבות אחרות. חשבתי שזה יכול להועיל לעם ישראל, לתורת ישראל, לארץ ישראל. להשפיע בבית המשפט העליון – שהיום כולם מודים שהוא מוקד הכוח החזק במדינה. זאת המציאות. ולדעתי – על סמך ההיכרות העמוקה שלי עם השופטים שישבו אז על כס השיפוט – יכולתי, לו הייתי חבר בו, להשפיע בתוכו".

אז הרב מתחרט על החלטתו?

"אין מתחרט. אדם הולך קדימה ולא אחורה. כל דבר בו יש שיקולים לכאן ולכאן. בתקופה שאחרי הפרישה מכס הדיינות נטלתי על עצמי כ"פרוייקט" את המשימה להחדיר בדיינים את מה שאני מכנה "פסיקה אגרסיבית", כלומר לשנות את המדיניות להשהות תיקים לזמן רב – אם למשל היה צריך לפסוק גט, אך ההרכב חשש מעט, ולכן החליט להשאיר את הצדדים "לרעות עד שיסתבאו", דבר שיכול לקחת שנים הרבה, ויש לו השלכות חמורות – ולחתור לפסיקה מיידית ככל שניתן".

אם אין חב"ד – אין יהדות

את הריאיון המיוחד הזה עם הרב דייכובסקי למגזין כפר חב"ד אנו עורכים לקראת שבת פרשת משפטים. "אלה המשפטים אשר תשים לפניהם". אני מעיר בפני הרב שאני רואה הקבלה מסוימת – מבחינת האחריות – בין עבודת הדיינים לפעילות של חסידות חב"ד, לשליחות הגדולה ולמפעל הכביר שחולל הרבי בעולם היהודי. גם הדיינים וגם חב"ד בעצם נמצאים בנקודת מגע וממשק של היהדות עם כלל העם היהודי, ולא רק עם אנשי שלומנו.

"אני בהחלט מסכים להגדרה הזו. חב"ד עוסקים בעם ישראל. אפשר לומר שאם יש חב"ד יש יהודים ואם אין חב"ד אין יהודים, בכל הפינות הנדחות בתבל רואים את זה ממש עין בעין. אגב, כאשר הם מגיעים לעולם הגדול, הרי כל אלו שמדברים בביקורתיות על חב"ד – הרי כאשר הם מגיעים למקום כלשהו בעולם, הם מחפשים דבר ראשון היכן יש בית חב"ד. תשאל את כל ה'צדיקים' וה'צעקנים' הגדולים. גם המשגיחים בבד"צים הכי חרדיים, הדבר הראשון שהם מחפשים כשהם מגיעים למקום פלוני – הוא בית חב"ד. וזאת משום שהם יודעים: איפה שיש בית חב"ד יש יהדות ויש יהודים. אם אין חב"ד – אין יהדות.

"אז נכון שהדיין לא יכול להיות מעורב, כמובן, בעסקנות ציבור. אבל בהחלט, ההסתכלות שלו צריכה להיות הסתכלות של כלל ישראל. עליו לתת פסקי דין שימצאו שכל טוב בעיני אלוקים ואדם. בעיני הקב"ה קודם כל, אך זה לא מספיק, אלא גם בעיני אדם. על הדיין לדעת שפסקי דינו חשופים גם לציבור שומרי מצווה וגם לציבור שאינו שומר מצווה, ועליו מוטלת האחריות להביא לקידוש ה' ולא חלילה לחילול ה'.

"בכינוס הדיינים שהתקיים השבוע, בדברים שנשאתי בפני הדיינים, עמדתי על כך שפסיקה צריכה להיות מבוססת לא רק על שיקולים הלכתיים אלא גם על מדיניות הלכתית. הבאתי להם דוגמה מפסק דין של ה"אחיעזר", הגאון רבי חיים עוזר גורודנסקי זצ"ל, שהיה הפוסק הגדול ביהדות לפני מלחמת העולם השנייה. רבה של יהונסבורג – הרב יצחק קוסובסקי – שאל את ר' חיים עוזר, האם הוא רשאי להעניק עליות ליהודים שבאים לבית הכנסת בשבת אך אח"כ הולכים לעבודה (יהודים מפולניה שבאו ליהונסבורג לא יכלו לשמור שבת, בימים ההם היה שם עוד יותר גרוע מניו יורק מההיבט הזה). ר' חיים עוזר ענה לו כך: שווה בנפשך אם תלך לפי הדין היבש ולא תעניק ליהודים אלה עלייה. מה יקרה? הם ירגישו פגועים ולא יגיעו לבית הכנסת. ילדיהם שעד עכשיו ידעו שהם יהודים ולפחות הכירו בית כנסת מהו, גם את זה לא ידעו וייטמעו בגויים לגמרי. גם הם עצמם עלולים להגיע למצב של שכחת היהדות ח"ו. אך אם תתן להם, אפשר שהם יתקרבו עוד קצת ובסופו של דבר ברגע של הזדמנות יתחזקו ויחדלו מחילול השבת. אז מה עדיף? זו אכן תודעה שחייבת לחלחל לפוסקי ההלכה – לדעת שיש לנו אחריות כלפי כלל ישראל.

"מול עיני עומדת בהקשר זה דמותו הגדולה של הרבי, המיישם הגדול של האחריות לכלל ישראל, המופת של "למצוא שכל טוב בעיני אלוקים ואדם". הרבי ייסד מפעל אדירים שכל כולו אחריות למען כלל ישראל, מתוך התמסרות שאין לה אח וריע. אגב, זכיתי להיות אצל הרבי בשנת תשמ"ח, כשהייתי אז בביקור בארה"ב. אומנם לצערי כבר אז לא היו יחידויות, אבל אותו מפגש חקוק בזכרוני ועמו הרושם הגדול שהותיר בי הרבי. מאוד מאוד התפעמתי והתרשמתי מדמותו הנשגבה של הרבי, למרות שהיו אלו רגעים ספורים בלבד. הרבי ידע עליי הכול, על תפקידיי, על מוצאי. הרבי גם ידע שאבי מילא את מקומו של הגאון רבי שאול דב זיסלין, שהיה דיין בבית הדין הרבני בתל אביב ורב שכונת מאה שערים, בה גדלתי. אגב, מאוד הושפעתי מדמותו הרבנית והחסידית של הרב זיסלין ומן הפסיקות שלו (הייתה לו מומחיות גדולה למקוואות, ואני וזכר איך שהוא היה נכנס הרב פעמים לבדוק את המקווה שליד בית כנסת מאה שערים אגב לימים, כתבתי מאמר שלם לבסס ולהצדיק את שיטת אדמו"ר הרש"ב בנוגע למקווה של "בור על גבי בור")".

עם אילו דברים הרב היה מבקש לסיים את הריאיון הזה, מה המסר של הרב לקהל הקוראים?

"הזכרתי קודם את הפסוק "למצוא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם". אנחנו צריכים לפעול בעצמנו כדי למצוא חן ושכל טוב בעיני אלוקים. זה הדבר החשוב והראשון מכל. אבל חייבים לעשות את הדברים באופן כזה, שגם בני אדם ישבחו אותנו. כפי שהרמב"ם אומר שאדם צריך תמיד להיות במצב של קדש, שבני אדם יראו אותו כדוגמה וסמל לאדם שלמד תורה. זה מה שאני יכול לומר לכולם: הווי יהודי בצאתך והווי יהודי באוהליך. שיראו ששם ה' נקרא עלינו. שנזכה להביא לקידוש ה' ולא לחילול ה'. ואין הכוונה לומר שיש להתפשר או להתחנחן. להיפך, הדרך לקידוש ה' עוברת בשילוב של "אל יבוש מפני המלעיגים", של דביקות במטרה – יחד עם תשומת לב דקדקנית לכך שההנהגה שלנו היא אכן כזאת שמביאה לשבת ולא חלילה לגנאי. וגם כאן אנשי חב"ד הם הדוגמה הטובה ביותר. למשל, במבצע תפילין. כמה פעמים הדבר כרוך באי נעימות, מבית ומחוץ, בהסתגויות. אבל איזה שבח הדבר מביא! הדביקות במשימה, מתוך נועם ההליכות החב"די, מקדשת את ה', ולא בכדי רואים בפועל שחסידי חב"ד ותנועת חב"ד אהובים כל כך על הכול, ואנשים רוחשים כבוד על התמסרותם לשם שמים".