איך מפרש בג"ץ את המושג "מדינה יהודית": במה היא "יהודית" ובמה היא לא?
מנחם ברונפמן
סעיף א1 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע כי: "חוק-יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".
מהי משמעות של המונח "מדינה יהודית"? בשורות הבאות אבקש להביא את דעת בית המשפט העליון בהשיבו על שאלה זו, כפי שתשובתו זו באה לידי בפסיקותיו.
1. מדינת ישראל כמדינה יהודית – עקרון-על חוקתי
אחד מפסקי הדין החשובים והמשפיעים ביותר שניתן בבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ הוא פסק הדין "קול העם", שבו למעשה, גזר הנשיא אגרנט את מעמדן העליון של זכויות האדם היסודיות מן אופייה הדמוקרטי של המדינה.
וכך נאמר שם בין היתר:
"מערכת החוקים, לפיהם הוקמו ופועלים המוסדות הפוליטיים בישראל, מעידים כי אכן זוהי מדינה שיסודותיה דמוקרטיים. כמו כן, הדברים שהוצהרו בהכרזת העצמאות – ובפרט בדבר השתתת המדינה "על יסודות החירות" והבטחת חופש המצפון – פירושם, כי ישראל היא מדינה השוחרת חופש.
"אמנם, ההכרזה "אין בה משום חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים או ביטולם" … אך במידה שהיא "מבטאה את חזון העם ואת האני-מאמין שלו" (שם), מחובתנו לשים את לבנו לדברים שהוצהרו בה, בשעה שאנו באים לפרש ולתת מובן לחוקי המדינה… הלא זו אכסיומה ידועה, שאת המשפט של עם יש ללמוד באספקלריה של מערכת החיים הלאומיים שלו."
מכאן יש ללמוד כי גם אם הכרזת העצמאות אין היא חוק קונסטיטוציוני – הרי שהיא כחופה החופה מעל כלל שמי מוסדותיה של המדינה – מחוקקת, מבצעת ושופטת גם יחד, שכן היא היא האספקלריה של מערכת החיים הלאומים שלו.
כך קובע בית המשפט העליון (מפי הנשיא אגרנט) גם בפסק דין "ירדור" (פס"ד, יט3, עמ' 385 – 386):
"לא יכול להיות ספק בדבר – וכך מלמדים ברורות הדברים שהוצהרו בשעתו בהכרזה על הקמת המדינה – כי לא זו בלבד שישראל הינה מדינה ריבונית, עצמאית, השוחרת חופש ומאופיינת על ידי משטר של שלטון העם – אלא שהיא גם הוקמה "כמדינה יהודית בארץ ישראל". כי האקט של הקמתה נעשה, בראש ובראשונה, "בתוקף זכותו הטבעית וההיסטורית של העם היהודי לחיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית, וכי היה בו באקט זה משום הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל".
מוסיף בית המשפט וקובע כי:
"הדברים האמורים מבטאים את חוזן העם ואת האני מאמין שלו ושמחובתנו אפוא לשוותם לנגד עינינו "בשעה שאנו באים לפרש ולתת מובן לחוקי המדינה".
"משמעותו של אותו "אני מאמין" הוא, שדבר המשכיותה – ואם תימצי לומר: "נצחיותה – של מדינת ישראל מהווה עובדת יסוד קונסטיטוציונית" אשר חלילה לה לרשות כל שהיא מרשויות המדינה – בין רשות מינהלית ובין רשות שיפוטית או מעין שיפוטית – להתכחש אליה בבואה להפעיל סמכות מסמכויותיה".
אם כן, יהודיותה של מדינת ישראל היא עובדת יסוד חוקתית.
אבל איזה פשר יש למונח "מדינה יהודית"? כשאנו אומרים כן, איזו משמעות משפטית גלומה במשפט הזה?
2. עמדתו של השופט מנחם אלון ו"הערת האזהרה" של השופט אהרון ברק
השופט מנחם אלון, חובש הכיפה, כתב באחד מפסקי הדין שניתנו מועד קצר אחרי חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, את הדברים הבאים:
"שלא כדרכם של חוקים אחרים, ואף של חוקי-יסוד, הציב המחוקק בראשו של חוק-יסוד זה [כבוד האדם וחרותו], שמספר סעיפיו שנים-עשר, סעיף "מטרה", אשר זו לשונו: "חוק-יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".
"בידוע, כי בפרשנותו של דבר חוק על בית המשפט לתת את הדעת, בין היתר, על תכלית החקיקה ועל ההיסטוריה החקיקתית לשם ביאור לשונו של החוק".
"דא עקא, שהעמידה על תכלית והיסטוריה אלה סכנה של חוסר ודאות ובהירות רובצת לפתחה, "שהרי מושגים אלה… מושגים עמומים ובלתי מוגדרים הם, ויכול אתה למצוא להם רמזים לכאן ולכאן והדגשים לכאן ולכאן". משום כך מצווים אנו על זהירות מרובה בבואנו להיזקק להם לשם ביאורה של לשון החוק (שם)…"
השופט אלון,
מקור: https://commons.wikimedia.org/
w/index.php?curid=25219319
כלומר, לפעמים ערכי יסוד מנוסחים באופן עמום ובלתי בהיר, שמוליד מבוכה. אבל, לדעתו של השופט אלון, לא כן הם פני הדברים בקשר לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
שכן,
"חסד עשה עמנו המחוקק בחוק היסוד האמור, וטובה מרובה נחזיק לו על כך, בקובעו בלשון ברורה- עד כמה שניתן להיעשות בדברו של חוק – תכליתן של הוראות יסוד אלה, שהיא "לעגן את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" (ההדגשה שלי – מ' א').
"תכלית דו-ערכית זו – מדינה יהודית ודמוקרטית – חד היא, ובא זה ולימד על זה, ובא זה ומשלים את זה, והיו לאחדים בידינו. מעתה, יתפרשו המונחים-ערכים כבוד האדם וחירותו כבאים להגשים תכלית דו-ערכית זו".
ההיגד "מדינה יהודית" לא נוסף לחוק מבלי משים, אלא אחר שיקול דעת רציני
מוסיף השופט אלון וכותב, בהציגו את ההיסטוריה של חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. היסטוריה זו מגלה, כי ההיגד "מדינה יהודית" נכנס במחשבה ובכוונה לתוך נוסח החוק, וכך כותב השופט אלון:
"על החשיבות המיוחדת שייחסה הכנסת לתכלית האמורה של עיגון ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית נוכל לעמוד גם מתוך עיון בהיסטוריה החקיקתית של חוק היסוד האמור.
"תחילתו של חוק-יסוד זה בהצעת חוק פרטית של חבר הכנסת אמנון רובינשטיין, שהועברה לוועדת חוק ומשפט של הכנסת (ראה הצעת חוק-וקוד: כבוד האדם וחירותו, בעמ' 60). בהצעת החוק הפרטית לא מצוי היה סעיף המטרה הנ"ל שבחוק היסוד כפי שהוצע לאחר מכן על-ידי ועדת החוקה, חוק ומשפט…
"[רק] משהובאה הצעת החוק מטעם ועדת החוקה, חוק ומשפט לשם קריאה ראשונה בכנסת, הוסף סעיף המטרה הנ"ל, בו נאמר "כדי לעגן את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית…" (סעיף 1להצעה).
"נוסח זה נתקבל, כאמור, בחוק היסוד בעת הקריאה השנייה והשלישית, על דעת כל חברי הבית.
"מתוך הדיון המאלף בחוק היסוד האמור מן הראוי לצטט דברי של חבר הכנסת אוריאל לין, יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, שאמרם עם הבאת החוק לקריאה שנייה ושלישית (דברי הכנסת השתים-עשרה, מושב רביעי, חוברת כד (תשנ"ב) 3782):
"החוק הזה הוכן מתוך הבנה שעלינו ליצור הסכמה רחבה של כל סיעות הבית. היינו מודעים לכך, שאין אנחנו יכולים להעביר חוק-יסוד, שמעגן את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אם לא נגיע להסכמה רחבה של כל סיעות הבית.
ובעמ' 3783:
"החוק פותח בהכרזה דקלרטיבית, בדקלרציה שהוא נועד להגן על כבוד האדם וחירותו על-מנת לעגן בחוק את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
"החוק במובן זה קובע כבר בסעיף הראשון, שאנחנו רואים עצמנו מחויבים לערכים של מורשת ישראל ולמורשת היהדות, שכן נקבעה מפורשות קביעה פוזיטיבית-ערכית של מדינת ישראל כמדינה יהודית וגם דמוקרטית. החוק מגדיר כמה מחירויות היסוד של הפרט, שאף אחת מהן אינה בסתירה למורשת ישראל או לעולם הערכים הרווח והמקובל היום במדינת ישראל, על כל סיעות הבית".
"… העלאת מקור תוקפן ותכליתן של זכויות יסוד אלה לכלל חוק כתוב וחקוק חשיבות רבה נודעת לה בפרשנותן שלזכויות יסוד אלה וביישומן להלכה ולמעשה".
כיצד מבקש השופט אלון ליישם את עמדתו הלכה למעשה?
לאור דברים עקרוניים אלו, ביקש השופט אלון להכריע את השאלה הקונקרטית שעמדה לפני בית המשפט באותו דיון (ע"א 294/91 – חברה קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום):
האם עמותה פרטית של חברה קדישא יכולה לאכוף חוזה שנחתם עם רוכשי חלקת קבר, ובו נאמר שהכיתוב על המצבה ייעשה בעברית בלבד?
לאור העובדה שיהודיותה של המדינה הפכה לערך-על חוקתי, קובע השופט אלון, ש"אין ספק, והדבר אינו שנוי במחלוקת ולא יכול להיות שנוי במחלוקת, שהשימוש בשפה העברית והכיתוב בשפה זו ערך יסוד הם בערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית". לעומת זאת, לדעתו של השופט אלון, "על שום מה יש בשלילת הכיתוב הלועזי משום פגיעה קשה וממשית בערך היסוד של כבוד האדם, לא ברור לי כל צורכו….".
מה בעצם עושה פה השופט אלון? את מה שעושה בית המשפט העליון מאז שנת 1992 חדשות לבקרים.
הנה המהלך של השופט אלון:
- אלון אומר כי מאחר שערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית היא תכלית-על החוקתית, ערך יסוד במשטר שלנו, יש לנהוג בו ככזה.
- מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית נגזרת גם מעמדה של השפה העברית כערך יסוד, ולכן דרישתה של החברה קדישא עולה עם תכלית החוקתית הזאת.
- אכן, מה קורה כשיש שני ערכי יסוד שמתנגשים?
- כאן נכנסת "נוסחת האיזון". יש להתערב ולפסול חוק (או חוזה) רק אם הוא אכן פוגע במידה משמעותית בזכות אדם יסודית.
- האם ערך השפה העברית ("מדינה יהודית") מתנגש בערך אחר, בערך כבוד-האדם? לדעתו של השופט אלון – התשובה היא שלילית: "מה יש בשלילת הכיתוב הלועזי משום פגיעה קשה וממשית בערך היסוד של כבוד האדם?!" הוא תוהה.
הערה האזהרה המבוהלת של השופט ברק
אולם, כשהשופט ברק קורא את הדברים הללו, והוא מבין היטב את משמעותם, הוא ממהר להוסיף אחרית דבר נוספת המתייחסת להערתו של השופט אלון:
"מבקש אני אפוא רק ליתן "הערת אזהרה" זו: עמדתו הפרשנית של חברי, המשנה לנשיא, לדיבור "כמדינה יהודית ודמוקרטית" אינה פשוטה כלל ועיקר, לא בתוכנה ולא בשיטתה. הסוגיה היא כבדה מדיי, חשובה מדיי וסבוכה מדיי, מכדי שניתן יהא לדון בה אגב אימרת אגב לאימרת אגב."
בסעיף הבא נבין מה, בעצם, מפריע לשופט ברק ומפני מה הוא חושש.
3. סימן הקריאה של השופט ברק, או: הריקון מתוכן של "עקרון-העל החוקתי"
בפסק דין קעדאן מגלה הנשיא ברק מדוע הוא הזדעק למשמע דברי השופט אלון. בפסק דין קעדאן מבצע ברק "ניתוח עיקור" מאוד עמוק לסעיף 1 של חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, תוך שהוא למעשה מרוקן את ההיגד "מדינה יהודית" מכל משמעות מעשית אמיתית.
מקור:
https://commons.wikimedia.org/
w/index.php?curid=37100148
וכך קבע הנשיא ברק (סעיפים 31 – 33 לפסק הדין):
"ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית… הם בעלי אופי חוקתי… [ואם ]טיעון זה בא לומר כי ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית (המהווים תכלית כללית המונחת ביסוד החוק), מתנגשים עם הערך בדבר השוויון, הרי התשובה היא שהתנגשות כזו אינה קיימת."
מדוע ברק קובע כי לא קיימת התנגשות בין ההיגד "מדינה יהודית" לבין ההיגד "מדינה דמוקרטית"? ובכן, ברק מסביר זאת בצורה מפורשת למדי:
"אינה מקובלת עלינו התפישה כי ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית יש בהם כדי להצדיק – ברמה של תכלית כללית – הפליה על ידי המדינה בין אזרחים של המדינה על בסיס דת או לאום.
"חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע (בסעיף 1א) כי:
"חוק-יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".
"ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, בין היתר, מבססים את זכותו של העם היהודי לעמוד ברשות עצמו במדינתו הריבונית…
"אכן, שיבתו של העם היהודי למולדתו נגזרת מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית גם יחד… מערכיה אלה של מדינת ישראל – מכל אחד מהם בנפרד ומהשתלבותם זה בגדר זה – מתבקשות מספר מסקנות:
"כך, למשל, מתבקש כי עברית תהא שפה עיקרית במדינה ועיקרי חגיה ישקפו את תקומתו הלאומית של העם היהודי;
"מתבקש מכך גם כי מורשת ישראל תהווה מרכיב מרכזי במורשתה הדתית והתרבותית, ומתבקשות מסקנות נוספות שאין לנו צורך לעמוד עליהן.
"אך מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לא מתבקש כלל כי המדינה תנהג בהפליה בין אזרחיה. יהודים ולא-יהודים הם אזרחים שווי זכויות וחובות במדינת ישראל… "המדינה – מדינת יהודים היא; המשטר המתקיים בה – הוא משטר דמוקרטי נאור, המעניק זכויות לכלל האזרחים, יהודים כלא יהודים"…
" לא זו אף זו: לא רק שערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית אינם דורשים הפליה על בסיס דת ולאום במדינה, אלא שערכים אלה עצמם אוסרים הפליה ומחייבים שוויון בין הדתות והלאומים … אין, איפוא, כל סתירה בין ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לבין שוויון גמור בין כל אזרחיה. נהפוך הוא: שוויון הזכויות בין כל בני האדם בישראל, תהא דתם אשר תהא ותהא לאומיותם אשר תהא – נגזר מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".
הנה כי כן,
- הנשיא ברק מאשרר שוב את עובדת היות המדינה מדינה יהודית עיקרון יסוד חוקתי, "עיקרון על", שכן לדבריו "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית" – "מהווים תכלית כללית המונחת ביסוד החוק".
- לדעתו, אין סתירה בין ההיגד "מדינה יהודית" כעיקרון יסוד חוקתי לבין ההיגד "מדינה דמוקרטית".
מהי כוונת הדברים?
ובכן, במקום אחר הרחיב ברק את עמדתו כך שהדברים עולים יפה (משפט וממשל א):
"לדעתי, הדיבור "יהודית ודמוקרטית" אינו כולל בחובו שני ניגודים, אלא השלמה והרמוניה. תוכנו של הדיבור "מדינה יהודית"… יש ליתן [לו]… משמעות ברמת הפשטה גבוהה, אשר תאחד את כל בני החברה ותמצא את המשותף שבהם. על רמת ההפשטה להיות כה גבוהה, עד שהיא תעלה בקנה אחד עם אופייה הדמוקרטי של המדינה".
כלומר, כאשר המחוקק קובע בחוק יסוד כי ערכי היסוד של מדינת ישראל הם ערכיה כמדינה יהודית ודמוקרטית – משמעות הדברים היא שהיא "יהודית" כל עוד היא עדיין שומרת גם על ההיגד "דמוקרטית"; ולפיכך יש לפרש את המונח "יהודית" בצורה כזאת שהיא תוכל לחיות בשלום עם ההיגד "דמוקרטית" ושכל אזרחי ישראל (או: כל בני החברה) יוכלו לחיות איתה בשלום.
לכן, לא נוכל לפרש את ההיגד "מדינה יהודית" במשמעות "תורנית" או דתית כלשהי, ולכן גם אם לצורך העניין בחברה מסוימת (האורתודוקסית למשל) יש ערך מסוים המהווה מרכיב יסודי בהגדרה של המונח "יהודית", אבל אם ערך זה שנוי במחלוקת ולא מקובל על קבוצות אחרות באוכלוסייה, וכאשר עלול שיהיה בקבלתו משום דבר הפוגע באחד מזכויות האדם היסודיות הנגזרות מאופייה הדמוקרטי של המדינה – כי אז ערך זה – חשוב ככל שיהיה – לא ייכלל בהיגד ובערכים הגלומים בהיגד "מדינה יהודית".
אז מה נשאר לנו? מה כן יכול להיכנס תחת המטרייה של "מדינה יהודית"?
לכאורה "רמת ההפשטה הגבוהה" של הנשיא ברק מסירה את כל הערכים היהודיים הפרטיקולריים, ואם כן על אילו ערכים מדובר? האם המילים "מדינה יהודית" בחוק אין להן כל משמעות?
הנשיא ברק משיב על כך ומפרט: "המדינה יהודית" היא יהודית:
- "במובן זה שליהודים זכות לעלות אליה.
- "והוייתם הלאומית היא הווייתה של המדינה, והדבר מתבטא בין השאר בלשון [השפה העברית] ובמועדי המנוחה [שבת וחגי ישראל].
- "וערכי היסוד של היהדות הם ערכי היסוד של המדינה – … אהבת האדם, קדושת החיים, צדק חברתי, עשיית הטוב והישר, שמירת כבוד האדם, שלטון החוק…"
כלומר, "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית הם אותם ערכים אוניברסליים המשותפים לבני החברה הדמוקרטית ואשר צמחו מתוך המסורת וההיסטוריה היהודית".
אבל אין לומר שהמדינה היהודית היא יהודית:
- במובן ההלכתי דתי.
- ואין לזהות את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית עם המשפט העברי.
4. כיצד באה הכרעתו של ברק באשר למשמעות "מדינה יהודית" הלכה למעשה: מקרה מבחן – פסיקת בג"ץ בקשר לפתיחת מרכולים בשבת
לפני ימים אחדים התפרסמה הכרעתה של הנשיאה נאור בנוגע לדיון חוזר בבקשה לפסול את חוקי העזר העירוניים בתל אביב (לפי התיקון השני שלהם), המתירים פתיחת כמות מסוימת של מרכולים לפי נוסחה שנקבעה המגדירה את כמות המרכולים וגודלם שיכולים להיות פתוחים בשבת, בהתאם למיקום הקונקרטי בעיר.
בין היתר מתייחסת נאור לסוגיה הערכית, וכה היא כותבת:
"במישור המשפטי, דעתי היא כי התיקונים [שהותקנו בשנית בחוקי העזר העירוניים ת"א יפו] מצויים בגדרי מתחם שיקול הדעת שהעניק לעירייה חוק ההסמכה.
"הסוחרים תיארו בצבעים קודרים פגיעה קשה שפוגעים התיקונים בזכויותיהם לשוויון ולחופש הדת. אמת, לתיקונים נלווית פגיעה, שאינה לדעתי בגדר זוטי דברים, בזכויות הסוחרים ואף בזכויותיהם של אחרים.
הפגיעה בהקשר זה נובעת הן מפתיחת עסקים מסחריים בשבת, הן מפתיחת בתי עינוגים, ומשפיעה בד בבד על התכלית הסוציאלית ועל התכלית הלאומית שביסוד הועדת השבת כיום מנוחה. איני מקלה ראש בפגיעה זו כלל ועיקר.
"אולם הבחינה אינה תמה בעצם קיומה של פגיעה בזכויות. מנגד ניצבות זכויות אחרות שהתיקונים מגנים עליהן,
ובהן חופש העיסוק וחופש המצפון. לבה של הבחינה הוא באיזון בין הזכויות המתנגשות. האיזון אינו מבכר תפיסת עולם אחת על פני האחרת. אין בו כדי לגרוע, אף לא כמלוא הנימה, ממעמדה וחשיבותה של השבת כקניין לאומי של העם היהודי וכאחד מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
"אולם, האיזון משמעו… כי בצד ההגנה על צביונה הייחודי של השבת יש לאפשר לכל פרט ופרט לעצב את השבת שלו על פי דרכו ועל פי אמונותיו ולצקת בה תוכן כראות עיניו. בהשאלה ממילותיה של זלדה, "להדליק נרות בכל העולמות – זוהי שבת" (זלדה "שבת וחול"). לא בכדי ראה המחוקק לנכון להטיל את מלאכת האיזון הזו על הרשות המקומית. כך נקודת האיזון שתבחר תשקף את אופייה הייחודי של כל עיר, את מידת החיים בצוותא בה ואת הפתרונות הפרקטיים האפשריים המאפיינים את נסיבותיה. אכן, בכניסת השבת עוטה העיר חג, , אך כסות שעטתה האחת אינה דומה לכסותה של רעותה.
"מלאכת האיזון שהוטלה על הרשות המקומית אמנם אינה פשוטה, אך היא הכרחית לקיום חיים משותפים בחברה רב-גונית כשלנו. חיים משותפים אינם "הכל או לא כלום", אלא מבוססים על סובלנות לדעה שונה, כבוד הדדי וויתורים הדדיים. חיים משותפים אינם "שחור ולבן", אלא ספקטרום. הם שעונים על ההכרה שהאדם הוא יצור חופשי המעצב את סיפור חייו, אך גם על ההכרה כי הוא עושה זאת במסגרת חברה ולא על אי בודד. יסודם בהבנה שכל אחת ואחד מאיתנו נושאים באחריות לחברה כולה, אולם אין בכך משום ויתור על מרכיבי יסוד בזהותנו או על ייחודו של כל אחד מאיתנו".
מה בעצם אנו רואים בפסיקתה של הנשיאה נאור?
אנו רואים למעשה שבכל הקשור לערכים "יהודיים" נעה המטוטלת בכיוון המהופך ל"ערכים הדמוקרטיים".
אם עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחקו יסוד: חופש העיסוק – נקודת האיזון נעה כמה צעדים לטובת זכויות האדם; הרי שבד בבד היא גם החלה לסגת כמה צעדים אחורה, לרעת הערכים "היהודיים" שביסוד החוקתי של המדינה והטבועים "ברוחו הלאומי" של העם, גם אלו שמתחילה היו מבוססים יותר ומגובשים יותר.
כך למעשה, הולך ומועקר, הולך ומסורס, ההיגד מדינה "יהודית" שלהלכה אך לא למעשה אמור היה להיות עקרון על חוקתי, הצמוד להיגד "מדינה דמוקרטית".
אם כן עולה, כפי שכבר הסביר השופט ברק, אין המשמעות של "מדינה יהודית" אלא: ערכים דמוקרטיים שמגיעים מעולם המורשת וההיסטוריה היהודית. הא ותו לא.