תופעת עזיבת־הדרך היא לא בהכרח נפילה לחילוניות מוחלטת, דבר שקורה אף הוא במספרים מסוימים. אך אם לדבר במונחים של "פריקת־עול", או במילים אחרות, של "פער בין־דורי" מתרחב – הרי שנראה שיש קושי משמעותי להורים רבים להנחיל לילדיהם את ערכיהם כך שהבנים ימשיכום במידה קרובה של מחויבות. די לערוך סיבוב קצר בבני־ברק ובירושלים בשעות היום והלילה...
האם יש דרך להתמודד עם תופעות ה"יציאה־לשאלה" והפער הבין־דורי ההולכות ומתעצמות?
מנחם ברונפמן
זו אולי אחת הדאגות המשמעותיות ביותר, הניצבת – או לפחות אמורה להיות ניצבת – ממש בראש רשימת הדאגות והאתגרים של הורים שומרי־מצוות: הדאגה לחינוך הילדים. במילים אחרות, מחשבה על הדרכים להגשמת הרצון העמוק ביותר שהילדים ימשיכו את אורח החיים של מחויבות לתורה ולמצוות (ובמידה פחותה, אבל עדיין חשובה, גם את המחויבות למסגרת הקהילתית).
הרבי מליובאוויטש, זכר־צדיק־לברכה, כתב בהקשר זה:
"כשם שהנחת תפילין בכל יום היא מצווה מן התורה על כל יהודי, בלי הבדל אם הוא גדול בתורה או איש פשוט – כך חוב גמור על כל יהודי להקדיש כחצי שעה מחשבה בכל יום על אודות חינוך בניו, ולעשות ככל שבכוחו, ויותר מכפי כוחותיו, לדאוג ולפעול על בניו שילכו בדרך שבה מדריכים אותם".
ההיסטוריה של עזיבת הדרך־ההורית, השרשרת המשפחתית, במספרים המוניים היא לא ארוכה במיוחד. היא החלה עם תקופת ההשכלה, אולם בפולין – מרכז היהדות באותה עתה – היא התגברה במידה עצומה בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה והשנייה. המספרים של העוזבים היו אסוֹניים של ממש.
מלחמת השנייה חיסלה את מרבית היהודים שומרי המצוות חיסול פיזי, כך שאם כבר לפניה היהודים היראים התמודדו עם אתגר עצום, הרי שהנשארים לפליטה התמודדו עם אתגר גדול פי־כמה.
מטרת הרשימה שלפנינו אינה רפלקסיה רטרוספקטיבית, אלא התבוננות צופה פני־הווה ופני־עתיד.
הניסיון לכימות תופעת "עזיבת־הדרך"
אכן, עזיבת בית־מולדת, עזיבת דרכי המסורת, היא עודנה תופעה רחבה, שלפי תחושה נפוצה אף הולכת ומתגברת בשנים האחרונות.
לפי דברי שנפלד (שמן־העניין לציין שהוא חרדי שהתפקר ועזב את המחויבות לדת), "עד לאחרונה לא התבצע מחקר כמותי מסודר, שמטרתו להעריך את סדרי הגודל של תופעת היציאה בשאלה. הניסיון הראשון לכמת תופעה זו בצורה מסודרת נעשה על ידי עמותת יוצאים לשינוי, בהתבסס על נתוני 'הסקר החברתי' של הלמ"ס, במסגרתו התבקשו הנדגמים להגדיר את מידת הדתיות שלהם בעת עריכת הסקר, וכן את מידת הדתיות של הבית שבו גדלו (נכון לגיל 15). מנתוני הסקר – קרי, ניתוח 'מידת הדתיות' הנוכחית של הנדגמים שהשיבו כי גדלו בבית חרדי – עולה כי היקף העזיבה של הקהילה החרדית גדל במהלך השנים, הן במספרים מוחלטים והן באופן יחסי, וכי הוא מגיע בשנים האחרונות עד כדי כ-10% משנתון חרדי ממוצע. לבקשת חברת הכנסת קול, ביצעה הלמ"ס לפני כשנה את אותו הניתוח. התוצאות מלמדות על כך שהשיעור הממוצע של בני ה-20 עד 40 שנולדו בבית חרדי ועזבו את הקהילה הוא כ־7.8% ,שהם לפחות כ-1000 איש בשנה בהתחשב בגודלם של השנתונים האחרונים (כיוון שהנתון של הלמ"ס עוסק בממוצע על פני שני עשורים, נראה שההיקף משמעותי עוד יותר, שכן אחוז היוצאים גדל במהלך השנים)".
דברים דומים עולים ממחקר "שערך ד"ר נרי הורביץ ושכלל, מעבר לעיבוד של נתונים קיימים, גם ראיונות עם מאות יוצאים בשאלה, פעילים, אנשי מקצוע ומחנכים מתוך המגזר החרדי, נעשה לראשונה פילוח של היציאה בשאלה ממגזרים שונים בתוך החברה החרדית, וגם ניתוח תקדימי של הסיבות לנטישת החברה החרדית".
"מניתוח כלל הנתונים עולה כי תופעת היציאה בשאלה התרחבה בשנים האחרונות בהיקף של כ־20 אחוז, בכל החוגים (חסידים, ליטאים, ספרדים) ובכל קבוצות הגיל, אך הדבר נכון במיוחד לקבוצת הגיל 18־25, שאליה משתייכים כ־75 אחוז מהיוצאים.
"מקרב החוגים החרדיים ההיסטוריים, החסידויות האדוקות והקהילות ליטאיות הסגורות יחסית, המכונות במחקר "הליבה של החברה החרדית", מוערך שיעור היוצאים כיום בשלושה עד חמישה אחוזים בשנה. שיעורי היציאה מקרב הקהילות הפתוחות יותר מוערכים בכעשרה אחוזים בכל שנתון.
"בקרב הפריפריה החרדית הכוללת חסידויות כמו חב"ד, ברסלב והציבור הספרדי מדובר בהערכה של יותר מ־20 אחוז, כולל משפחות שלמות שיצאו. כך, בפועל, ההערכה היא כי מדובר ב־1,000 עד 1,300 "מהגרים" מהחברה החרדית החוצה בכל שנה.
"המספרים הללו מתבססים על שילוב וניתוח של נתונים קיימים מכמה מקורות שונים: ניתוח הסקר החברתי של הלמ"ס, לפיו 8 עד 10 אחוזים מתוך הנסקרים שהגדירו את הבית שבו גדלו כחרדי, הגדירו את עצמם כלא חרדים כיום; ניתוח נתונים מקיפים מאוד שמספק משרד החינוך, לפי המודל של ד"ר נחום בלס הבודק את שיעורי הגידול בכיתות א'־ו' במגזר החרדי, ביחס לשיעור הגידול באוכלוסייה; נתונים מדויקים של העמותות המטפלות ביוצאים בשאלה, על מספר האנשים המטופלים בהן בכל שנה והגידול משנה לשנה; נתוני מדור חרדים בצה"ל, המלמדים כמה בוגרי מערכת החינוך החרדית מתגייסים למסלולים כלל צה"ליים, לצד סקירה וניתוח של מידת הדתיות שלהם; וראיונות עם מאות יוצאים בשאלה ופעילים".
יש גם הערכות שונות ומנמיכות
מחקר זה הוא עדכני, אך חשוב לציין כי ישנו הערכות מנמיכות. כך, הלל גרשוני (ב26.1.2016) סבור כי "אם ניקח כ"עוזב" ממש את מי ש"דילג שני שלבים" – כלומר לא הפך מחרדי לדתי אלא למסורתי (אפילו מסורתי-דתי) והלאה, ניוותר עם שיעור "יציאה בשאלה" מן החרדיות של 6% (אם ננסה לברר כמה הפכו לחילונים ממש לא נצליח, בשל האחוז הזעיר. סדר הגודל העולה מן הטבלאות הוא של כאחוז). אכן מדובר באלפים רבים, והתופעה מדאיגה מחנכים בעולם החרדי, אך הצגת הדברים כ"התפרקות" של החברה החרדית נראית מופרזת. למעשה, הציבור החרדי הוא הציבור המצליח ביותר בשמירת חבריו בתוכו, כאשר בשאר הציבורים הניידוּת גדולה בהרבה. הקבוצה השנייה לו היא החילונים, שבשל ההגמוניות שלה מצליחה לשמור על 84% מחבריה חילונים, לעומת 90% הצלחה אצל החרדים.
"הציבור שצריך להיות מודאג בהרבה הוא דווקא הציבור הדתי, שאבישי בן-חיים הזכיר אותו משום מה כבדרך אגב. הנתונים המובאים אצלו – 25 אחוזי חוזרים בשאלה – נראים גבוהים, אבל הם מחווירים לעומת העולה מטבלאות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. למעשה רוב מי שנולד בבית דתי כבר לא מגדיר את עצמו ככזה. חלק (5.5 אחוזים) הפך חרדי, אבל כל השאר הלך "שמאלה", לכיוון החילוניות. אם נוטלים את המבחן של "דילוג שני שלבים", הרי ששיעור היוצאים בשאלה (אל החילוניות ואל המסורתיות הלא-כל-כך דתית) מגיע עד כדי 30%; ואם נכלול גם את העוברים למסורתיות הדתית, נגיע לשיעור מדהים של 48%. זו התפרקות. לעומת הציבור החרדי ההולך וגדל בזכות חזרה בתשובה (גם בלי הדמוגרפיה), הציבור הדתי מצטמק: מתוך 590 אלף אנשים שנולדו בבית דתי, רק 390 אלף מגדירים את עצמם (ב-2012) כדתיים. זה נתון מהמם. אם ניקח אי-שמירת שבת מלאה כמבחן לעזיבת הדת (אף שיש גם 4% מהחילונים שמקפידים שלא לנסוע בשבת), נקבל את הנתון הבא: 40% מתוך אלה שגדלו בבית דתי אינם שומרים שבת באופן מלא. בכל הנוגע לחרדים, המספרים כה קטנים עד כי טעות הדגימה אינה מאפשרת להסיק נתונים ברורים. מדובר, בסך הכול בכ-11,000 איש, כלומר כ-4% מהחרדים במקור, שאינם שומרים שבת באופן מלא".
גרשוני אבל ממשיך ושואל:
"אבל אם הכול כל כך טוב, איך הכול כל כך רע? מדוע הגורמים בשטח – גם החרדים – מדברים לפעמים על "אין בית שאין בו מת" ועל תופעת נשירה חריפה? אחת הסיבות היא החוזרים בתשובה: רבים מהם, כמתועד בכתבתו של בן-חיים ובמחקרים אחרים, חוזרים בשאלה לאחר מכן. אלו אינם מתועדים בטבלאות לעיל – הם לא גדלו בבית חרדי ולכן אינם "נספרים" כחוזרים בשאלה. אך בסופו של דבר גם הם תופעה חברתית ניכרת: אדם שלבש שחורים והתעטף שחורים וכעת זרק את השטריימל.
"גורם נוסף הוא ההטיות האישיות: מידת הנשירה משתנה ממקום למקום, ואלו הנמצאים בפריפריה, שבה התופעה בולטת יותר, מרגישים אותה יותר ומדברים עליה יותר. בנוסף, לגורמים שונים מבית ומחוץ, יש לעתים סיבה אישית לנפח את המספרים – מחוץ כדי להרגיש טוב עם עזיבת החרדיות, ומבית כדי להזהיר מפני הסחף ולפעול נגדו (באותה מידה יש לגורמים אחרים, בעיקר מבית, סיבה גם לצמצם את הנתונים).
"בנוסף, יש גם לציין את מספר החרדים. פשוט. בעוד בעבר החברה החרדית הייתה קטנה, ולכן מספר החוזרים בשאלה היה קטן (גם אם האחוז היה דומה לאחוז הנוכחי או אף גבוה ממנו), ואדם רגיל לא נתקל בהרבה חרדים חוזרים בשאלה. היום יש פשוט הרבה יותר חרדים, ולכן הרבה יותר חוזרים בשאלה – מספרית, לא יחסית".
האמת היא כנראה היכן שהוא באמצע. ברור כי החרדיות, חלילה, איננה לקראת התפרקות, וזאת מבלי לערב גם את השיקול האמוּני: שהקב"ה דואג לשמירת על גחת שומרי המצווה ולא ינום ולא יישן שומר ישראל, במובן פיזי גופני אך גם במובן רוחני נפשי.
פער בין־דורי מתרחב
מצד שני, בתוך עמי אנוכי יושב. חשוב להבין שתופעת עזיבת־הדרך היא לא בהכרח נפילה לחילוניות מוחלטת. אך אם לדבר במונחים של "פריקת־עול", או במילים אחרות של פער בין־דורי עצום – הרי שנראה שיש קושי משמעותי להורים רבים להנחיל לילדיהם את ערכיהם כך שהבנים ימשיכום במידה קרובה של מחויבות.
די לערוך סיבוב קצר בבני־ברק ובירושלים בשעות היום והלילה, ולראות כמות משמעותית של פנים עם פיאות מסולסלות וזקן כמעט מגולח; נערים עם ציציות מתבדרות ברוח ועם חולצה לבנה – אבל מטיילים בין המסבאות וה"ברים", או סתם כך בשולי העיר. אז איני יודע לדבר במספרים, אבל אני משוכנע בלי צל של ספק כי אתגר גדול ניצב בפני מחנכי הדור הנוכחי.
נקודה חשובה נוספת לציון היא ההבדלים בין ישראל לחו"ל. בהשערה מושכלת אך לא מבוססת, אם לשפוט לפי ההיכרות שלי את העולם החב"די, תופעת העזיבה בחו"ל את אורחות החיים הביתיים (ברמות שונות של עזיבה) – גבוהה משמעותית.
מאידך, מבחינה מסוימת, "בישראל המצב בעייתי עוד יותר. כאן אנו יכולים להיות יהודים בלי לקיים מצוות. אנו יכולים להיות יהודים מסורתיים, או אנשים שרק תרבותם יהודית. למעשה איננו חייבים להאמין, ועדיין נוכל ליהנות מקשר אמיתי ועמוק ליהודים אחרים ולחיים היהודיים. הדבר מגביה עוד יותר את הרף שישראלים דתיים צריכים לעמוד בו" (היוצאים, עמ' 41).
Off the Derech
ספר מרתק וגם חשוב שמתמודד עם אתגר זה הוא ספרה של פאראנק מרגוליס: "היוצאים" (בהוצאת סלע־מאיר).
מרגוליס, כפי שכתב מישהו באחד הפורומים, "היא אישה חוזרת בתשובה ממוצא פרסי, אשר גדלה בלוס אנג'לס. היא עשתה דוקטורקט בכתיבה לא-פיקציונאלית (ככה אומרים בעברית?) ועשתה מחקר מקיף על בני נוער שיורדים מהדרך. לשם כך אף פתחה אתר אינטרנט במשך כמה שנים (WWW.OFFTHEDERECH.COM), לאחר המחקר כתבה ספר בנושא עם מסקנותיה לסיבות העיקריות להם יורדים נערים ונערות (בעיקר) מהדת. הספר שלה מרשים ביותר, מכיל פרטים מדויקים, סיבות וסיפורים אישיים".
"גדלתי בבית עם ערכים פרסיים-יהודיים חזקים, שלא היה קשור לקהילה זו או אחרת", מספרת מרגוליס. מכיתה ד' ואילך היא למדה בבית ספר אורתודוקסי-מודרני בלוס אנג'לס בשם YULA, המזוהה עם ה"ישיבה יוניברסיטי".
עם תום לימודיה התיכוניים הגיעה לישראל, ללמוד במשך שנה במדרשה. אחר כך למדה ב-UCLA בקליפורניה ומשם עברה ל'סטרן' בניו יורק – אוניברסיטה לנשים יהודיות דתיות, הפועלת ברוח 'תורה ומדע' והשקפתו של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק. את התואר השני בכתיבה יצירתית קיבלה מאוניברסיטת קולומביה היוקרתית. בהמשך לימדה בישיבה יוניברסיטי ובקווינס קולג', ובמקביל החלה לעסוק בכתיבה.
להתעניינות בתופעת היציאה בשאלה הגיעה מרגוליס במהלך לימודיה ב'סטרן'. "רוב חבריי מהלימודים גדלו בבתים דתיים, וההורים שלהם היו חוזרים בתשובה, חב"דניקים, אורתודוקסים-מודרנים או חרדים", היא מספרת.
"כשבעלי ואני היינו מדי פעם פוגשים חברים וחברות שלי, הוא היה שואל 'הם דתיים?' והיה מוזר לו שאני מגדירה אותם כך. פתאום הבנתי שרובם היו בעבר דתיים, אבל הם כבר לא. חלקם עזבו בגלל חיי האוניברסיטה – גם אם אתה מאמין ורוצה לקיים את המצוות, זה הופך למורכב מאוד. ככל שאתה רווק יותר שנים, קשה יותר לשמור על ההלכה. אצל אחרים זה נבע ממשהו עמוק, משאלות על מי הם רוצים להיות".
החברים שלה לא היו יוצאי דופן, מעיר העיתונאי צביקה קליין. סקרים מהשנים האחרונות מראים שעשרות אחוזים מקרב הצעירים, שגדלו בבית אורתודוקסי-מודרני, נטשו את הזרם הזה ביהדות אמריקה. הנושא נמצא בלב השיח בקהילות האמריקאיות, כלי התקשורת היהודיים עוסקים בו דרך קבע, וגם הרבנים וראשי הארגונים נדרשים אליו שוב ושוב.
מרגוליס החליטה לערוך מחקר בנושא תופעת החזרה בשאלה, ואת תוצאותיו פרסמה בספר "Off the Derech״ ('יורדים מהדרך'). הספר הפך לציון דרך ולרב-מכר בקהילה יהודית שמחפשת את דרכה, וזכה לשתי מהדורות נוספות. בימים אלה שוקדת מרגוליס על ספר בעברית – מעין מהדורה ישראלית ל-Off the Derech, והפעם נמצאת במוקד תופעת היציאה בשאלה של דתיים בישראל.
העבודה על ספרה הקודם נמשכה חמש שנים. מרגוליס ערכה שיחות עם שורה ארוכה של רבנים, מחנכים ובעיקר יוצאים בשאלה, מכל גוני הקשת האורתודוקסית בארה"ב – החל מבני קהילות חסידיות סגורות וכלה במודרן-אורתודוקסים פתוחים.
לצד זאת ערכה סקר אינטרנטי אקדמי ובו מאה שאלות, שביקש לחשוף מה מוביל להתפרקות של הדתיות היהודית-אמריקאית. "שני סוציולוגים סייעו לי בניסוח, ושני סטטיסטיקאים עברו על הממצאים ופילחו אותם באופן מקצועי", היא מספרת. "מעל 500 אנשים מכל הקהילות השיבו לסקר, כך שאפשר לשער שהממצאים יהיו מבוססים, גם אם אי אפשר להבטיח דיוק של מאה אחוזים".
ספר יסודי, מקיף עם המון כלי־עבודה ונקודות למחשבה חיוניים
ואכן, אין ספק כי מדובר בספר יסודי ומקיף מאוד – שבניגוד לשאר הספרים בסוגיה, שנכתבו מנקודת מבט סקולרית – לספר יש מטרה ברורה אחת: לנסות להפיק לקחים כדי לצמצם את התופעה. היטיב לבטא זאת חגי הופר, יוצא־לשאלה בעצמו, הכותב בביקורתו על הספר כי "לפני כמה ימים קראתי פוסט בפייסבוק שמשווה בין ספר זה, היוצאים, ובין ספרה של פוריה גל גץ, הדתל"שים. ספר זה, נאמר שם, מתנשא ופטרוני, בעוד ספרה של גץ, דתל"שית בעצמה, מנסה להתייחס לתופעה מעיניי הדתל"שים עצמם ועושה זאת באהדה ובלא שיפוט. אני מסכים עם הביקורת הזו ולמען האמת אין לי הרבה מה להוסיף עליה, אך אומר בכל זאת כמה מילים".
מה שהוא אומר כביקורת קטלנית (ראו בהמשך דבריו במקורם), אני אומר כדברים לשבח שרק מבליטים את חיוניותו של הספר. בהחלט, המחברת רואה בעזיבה את הדרך (שהוא שם שלטעמי הרבה יותר קולע להגדרת התופעה של עזיבת דרך ומסורת אבות) דבר שמנקודת מבט דתית, אבל גם אנושית, צריך למצוא דרכים כיצד ניתן לצמצמו.
כמה נקודות לדוגמה
מטבע הדברים אי אפשר לתמצת את הספר במאמר אחד. מדובר בספר יסודי, מקיף שצולל לעומק במלא מורא ופחד בסוגיות קשות, ואני ממליץ לרבנים ומחנכים (בראש ובראושנה) ולכלל ציבור ההורים לקרוא אותו וללמוד ממנו. אבל הנה כמה נקודות חשובות שסימנתי לעצמי תוך כדי קריאה.
תחושות שליליות כלפי היהדות
"הסיבה הבולטת ביותר", כותבת מרגוליס (בעמ' 63), "לחזרה בשאלה היא – תחושות שליליות כלפי היהדות. רוב החוזרים בשאלה שפגשתי חוו את היהדות באופן שלילי או מכאיב, ולא בהנאה ובשמחה. מהרגע ששמירת המצוות כבר לא הסבה להם הנאה, או שנקשרה בכאב – הסיכוי שיישארו דתיים פחת עד מאוד".
"כדי שקיום המצוות יהפוך חלק לחלק יסודי בחיינו, עליו להתקדם מעבר לניטרליות – אל השמחה, ההנאה והמשמעות. עליו להיות לא רק משהו שאנו עושים, אלא משהו שמבטא את זהותנו, שחי בתוך לבנו ומעורר אותו. הדרך היעילה ביותר שבה הורים ודמויות משפיעות אחרות יכולים להנחיל רגשות כאלה לילדיהם היא שהם עצמם יאהבו את היהדות ויקרינו אושר בשעה שהם מקיימים מצוות" (עמ' 178).
התנכרות בגלל הדת
"לילד או מבוגר שחוו דחייה מצד אנשים דתיים יש סיכוי גבוה בהרבה לעזוב את הדת. סביר עוד יותר שיעשו זאת אם חוו התנכרות מצד אנשים דתיים בגלל הדת, שכן במקרה כזה היהדות עצמה היא מקור לכאב". (עמ' 88).
בין כפייה לחינוך
"גבול דק מפריד בין כפייה לחינוך, בין דחיפה להובלה. מיקומו של הגבול הזה משתנה ככל שהילד גדל, ומשתנה מילד לילד. לכן קשה לעתים לדעת מתי מסתיים החינוך ומתחילה הכפייה… כיצד נוכל למצוא את הגבול בין חינוך לבין כפייה? התשובה טמונה ביחס שמגלה הילד. אם הוא מתחיל לגלות כעס, לפתח יחס שלילי לשמירת המצוות או לשקר לגביה – סביר להניח שהוא חש שהמצוות נכפות עליו, ולכן נפגעת מחויבותו לקיומן". (עמ' 90).
הנקמה
"אם הילד סובל מידי ההורה מעבר לנקודה מסוימת, הדברים עלולים להידרדר עד כדע כך שהילד ירצה לפגוע בהורה כעונש או כנקמה – ואין דרך טובה יותר לפגוע בהורה דתי מאשר לעזוב את הדת" (עמ' 106)
המתנה הגדולה: בחירה חופשית
"כשאנו מעניקים לילדינו חינוך דתי, אנו חייבים להכיר בחשיבותה של הבחירה החופשית: היא המתנה הגדולה ביותר שקיבלנו, והיא מעניקה משמעות לא רק ליהדות שלנו אלא לחיים עצמם. כשאנו שוללים את החופש הזה מנער מתבגר, הדבר משול לנטילת התורה מידיו… למרבה הצער לעתם הורים כופים את שמירת המצוות על ילדיהם באופן שנועד למלא את צרכיהם שלהם, ולא את צרכי הילד". (עמ' 99).
התייחסות מבטלת אל השכל
"התייחסות מבטלת אל השכל – עלולה להוליד כאב ובורות. הקביעה הזו תקפה ללא קשר לסיבה העומדת ברקע החיפוש האינטלקטואלי. גם אם הוא נולד מסיבות רגשיות, אין בכך כדי לבטל את כנותו. שאלה הנובעת מחיפוש אינטלקטואלי עשויה להיות לגיטימית, ולפיכך ראויה לתשובה מעמיקה, גם אם היא נובעת מחוויה רגשת שלילית… תשובות מבטלות עלולות להסב כאב ולהוליד בורות. ובורות הורסות את תחושת המשמעות שלנו ואת הקשר שלנו ליהדות (עמ' 195).
לסיכום:
לפנינו ספר יסודי, מושקע, מעמיק מאוד העוסק בסוגיית עזיבת הדרך ופער בין־דורי מנקודת מבט שעד כה פחות עסקו בה. הספר מציע בעצם התמודדות עם אחת השאלות הכי מורכבות בחינוך יהודי בן־זמננו: האם ניתן למנוע תופעת של עזיבת "הדרך"?
ממליץ לכל רב, מנהיג חינוכי, מורה (וגם הורים השייכים לכך) – רכשו את הספר וקראו בו בעיון. אני בטוח שתהיה לו תרומה משמעותית, וגם תשובה חיובית, לשאלה שבפיסקה הקודמת
@ כל הזכויות שמורות