עוד כבחור בישיבה קטנה נחשפתי לקלטות שלו – תחילה דרך "גמ"ח הקלטות" בישיבה, אחר כך כשרכשתי לעצמי מבחר מן הקלטות והאזנתי להן בשקיקה שוב ושוב, להרצאות המדהימות הללו שכמו מחיות לנגד עיניך את הסוגיות העמוקות ביותר בבהירות מוחשית כמעט. מאוחר יותר קראתי גם את ספריו בשקיקה, במיוחד את הספר המעמיק "לדעת להאמין" שבו פורש את עיקרי הרצאותיו בענייני תורה, אמונה ומדע – ספר שהמהדורה השנייה, המתוקנת והמהודרת שלו יוצאת לאור בימים אלו ממש.
הרה"ג ר' יחזקאל סופר, מגדולי מפיצי החסידות בדורנו, פה מפיק מרגליות ולא כפי הקלישאה הנפוצה אלא באמת ובתמים, אחד האנשים מבעלי כושר הביטוי המיוחד ביותר של רעיונות עמוקים ביותר בצורה 'טעימה' כל כך, שהוא גם סופר פורה – חגג לאחרונה שבעים שנים לאורך ימים ושנים טובות.
הרב סופר מספר בהקדמה לספרו החדש שיצא לאור לרגל המאורע – "שמונה פרקים מספר התניא" – כי "זכיתי ללמד את ספר התניא בחוגים שונים, החל מאברכים בני-תורה ועד סטודנטים מתקרבים, להנחיל להם את הרעיונות שספגתי מהמשפיעים ב'תומכי תמימים' רבי שלמה חיים קסלמן ע"ה ובנו רבי שלום בער קסלמן, מרבי נחום גולדשמיד ע"ה ועד רבי מאיר בליז'ינסקי ע"ה בתוספת תובנות שהתחדשו לי במסגרת 'מתלמידי יותר מכולם'".
ביקשתי מהרב סופר לשוחח על תורת אדמו"ר הזקן, על חידושו המרכזי, על ספר התניא, וגם על הדרך האישית של הרב סופר ממעמקי העולם הליטאי אל תוך עולם החב"ד ואל תוככי ישיבת תומכי תמימים.
הדרך הארוכה והקצרה שמתווה בעל התניא על מנת להגיע למדריגת "בינוני של תניא"
הרב סופר, לרגל יום הולדתך השבעים יוצא מפרי עטך הפורה חיבור נוסף: "שמונה פרקים מספר התניא". מה עניינו של הספר?
"זהו ספר על "הדרך הקצרה" להיות 'בינוני' המשורטטת בתניא כפי שהיא מוסברת על ידי אדמו"ר הזקן בשמונת הפרקים יח – כה.
"השתדלתי בספר זה בעיקר לדבר על נקודות שלא דיברו עליהן מפרשי התניא, אלו שעלו במהלך השיעורים מזוויות מעניינות ומקוריות של המשתתפים".
לפני שניגש לעצם העניין, שאלה טכנית-משהו: מה זה בעצם אומר: "דרך קצרה", קצרה באיזה מובן?
"שיהודי יכול להגיע לדרגת 'בינוני' גם ללא המרכיב של "התבוננות מעמיקה" וגם אם הוא נעדר את הכישורים האינטלקטואלים הנעלים ויכולת ההפשטה וההעמקה הנדרשת ממי שמבקש להבין בשכל בצורה חזקה ובהירה ומוחלטת את גדולת ה' ורוממות ה' איך שהוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ומתוך זה להיות בינוני.
"אתה לא חייב להיות ר' הלל פאריטשער כדי להיות 'בינוני'…"
ומהי אותה "דרך הקצרה" שאדמו"ר הזקן מציע?
"מדובר על דרך שמבוססת על מה שאדמו"ר הזקן מכנה "האהבה הטבעית" שמקננת בקרב יהודי כלפי הקב"ה. אהבה טבעית זו היא הגרעין שבתוכה טמונה תופעת ה"מסירות נפש" של יהודי, שמוכן – על פי רוב – למסור נפשו כדי לא להמיר את דתו לדת אחרת".
המושג "מסירות נפש" הוא חידוש של אדמו"ר הזקן?!
לא, כמובן. אבל באופן כללי, עיקר עניין "מסירות נפש" הוא על עבודה זרה. יהודים בכל הדורות מסרו את נפשם ובלבד שלא לעבוד עבודה זרה, שלא להמיר את דתם.
"מה שאדמו"ר הזקן עושה ב"דרך הקצרה" שלו – הוא תהליך שדרוג החיישנים של הנשמה שמזהים 'דקויות' של עבודה זרה.
"אם עד עכשיו החיישנים הפעילו אזעקה רק כשזיהו מדורה שפרצה במשרד, כעת החיישנים רגישים יותר ומתריעים כבר במקרה של ריח עשן של סיגריה…
"אם עד כעת חיישני הנשמה זיהו "עבודה זרה" בתהליך של המרת דת, אדמו"ר הזקן בא ומפתח את החיישנים הללו, בא ומחדד את הדברים, ומתוך העומק מראה שבעצם יש מרחב הרבה יותר גדול של פעולות שבמהותן המופשטת הן ממש כמו עבודה זרה!
"כי במהות הדברים מה קורה כאן? יהודי שעובר על רצון ה' – הוא נהיה נפרד מהקב"ה ח"ו. מה לי אם זה רצון ה' שלא להשתחוות לפסל, ומה לי אם זה רצון ה' שלא לדבר לשון הרע?
"להסביר את הנקודה הזאת – שכל מעשה שהוא מנוגד לרצון הבא גורמת לנפש להיות נפרד מה', גורמת לניתוק בין הנפש לקב"ה – הרי זו משימה מורכבת וקשה.
"המחשבה הרגילה החולפת בראש הלוא אומרת: 'על מה כבר בכלל מדובר, רק קצת דיברתי לשון הרע… אפשר לחשוב, אז התפללתי אחרי זמן תפילה… זה לא עבודה זרה, לא להגזים!'
"רק אחרי שמבינים היטב את העניין, רק אז ההבנה הזאת יכולה להשפיע בפועל על האדם ולגרום לו יראה ורתיעה ממעשים שבעצם מנתקים אותו מהבורא ממש כמו עבודה זרה".
ולצורך כך נדרשים שמונה פרקים?
"וזה לא מספיק! זה רק 'בקצרה'.
"זוהי נקודה עמוקה ביותר וחידוש גדול שקשורים לכל היסודות שמבאר אדמו"ר הזקן בהרחבה בתורתו, ובהן אבן הפינה לכל משנתו של אדמו"ר הזקן – סוגית אחדות ה'.
"אמור לי מהו אחדות ה', ואומר לך מהי עבודה זרה… אם אחדות ה' הכוונה שהוא אחד ואין שני לו, אז בזה שדיברתי לשון הרע לא אמרתי שהוא לא אחד ויש שני לו ח"ו! נכון, יש פה עבירה על רצונו וזהו דבר שיש לו עונש וכו', אבל עבודה זרה אין פה.
"אולם אם אתה אומר שאחדות ה' הכוונה היא שאין עוד מציאות מלבדו – כי אז כל דבר שלא מתפקד לפי רצון ה' הוא נעשה חלילה 'מציאות לבדו'. כלומר, שכאשר אדם נוקט בפעולה שהיא היפך רצון ה' הוא יוצר בזאת חלל, אקס-טריטוריה כביכול, וואקום, חלל שבו כביכול אותו אחד מצהיר שאלוקים לא נמצא.
"זה החידוש של אדמו"ר הזקן, שיש עבודה זרה טקסית – ולזה יש צורך בבית עבודה זרה, צלם של עבודה זרה וכומר לעבודה זרה ופולחן של עבודה זרה. ויש עבודה זרה מהותית.
"ברמה המהותית, הנה כל עבירה על רצון ה', לא משנה מה הנפח שלה, מהווה נתק ח"ו מהקב"ה.
"המודעות לנתק הזה אמורה להפחיד באופן טבעי את הנשמה שלא לעשות פעולה כזאת, והמשימה היחידה שיש לנו פה היא לשכנע אותה שאכן במעשה כזה יש משום יצירת נתק מהבורא. זוהי משימתה של הדרך הקצרה".
אם כך, מדוע הדרך הזאת מוגדרת "דרך קצרה" בלבד? למה היא איננה מספיקה?
"הסיבה לכך היא, שדרך זו יעילה רק לשעת חרום. בכוחה להביא לידי כך שיהודי לא יכשל במעשה למרוד בקב"ה. אבל היא לא מזככת את הנפש הבהמית.
"דרך זו, הדרך הקצרה, שפועלת לעורר את האהבה הטבעית לקב"ה מתוך ההבנה שכל מרידה ברצונו של ה' כמוה כעבודה זרה, פועלת למעשה בתוך המרחבים והתחומים של הנפש האלוקית. מתוך הפחד של הנפש האלוקית להיות נפרדת מאביה שבשמים מגדול אהבתה הטבעית אליו, היא תגרום ליהודי להימנע מביצוע פעולות כאלה שיוצרות נתק מסוג זה.
"אבל מה עם הנפש הבהמית, המהווה אף היא חלק בלתי נפרד מאישיותו של היהודי? בחוויה של הבהמית, הקב"ה איננו 'אביה'. היא פועלת לפי תוכנית ה'לי-בא', היא עושה מה 'שבא-לי'.
"כל עוד היא – כלומר, הנפש הבהמית – לא מבינה בכוחות עצמה שמוטב להימנע מלהתרחק מה', ורק מפחידים אותה שלא להיפרד מהקב"ה, הדברים הם בדוגמת חתול שרוצה להגיע לשמנת אלא שהוא מבחין ברכב שנוסע במהירות בכביש בדיוק במסלול שלו לשמנת. החתול אמנם נעצה ולא רץ לשמנת, אבל התשוקה שלו לשמנת נותרה שם במלוא עוזה… הנפש הבהמית עצמה לא השתנתה.
"וזאת תפקידה של "הדרך הארוכה" – לחנך את הנפש הבהמית, לשנות אותה בתוכה ובפנימיותה. שהיא תבין שקרבת אלוקים לי טוב ואז היא תתחיל לאהוב את ה'.
"אלא שלהגיע למדריגה כזאת – לכך נדרש כושר התבוננות, ידע, ולכן זוהי דרך הרבה יותר ארוכה".
תוכל לתת דוגמא למשהו שכת"ר מוסיף בחיבורו החדש?
"ישנה אמירה של אדמו"ר הזקן בפרק יח, שבה אומר:
"ולכן כל ישראל אפילו הנשים ועמי הארץ הם מאמינים בה', שהאמונה היא למעלה מן הדעת וההשגה… ולכן אפי' קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' על הרוב וסובלים עינוים קשים שלא לכפור בה' אחד ואף אם הם בורים ועמי הארץ ואין יודעים גדולת ה'".
"ומעניין שאדמו"ר הזקן משתמש בצמד המילים: "על הרוב".
"לכאורה, אם תכונת מסירות הנפש מקורה ב"אינסטינקט" של הנשמה, במשהו שהוא חלק ממהותה וצביונה, מדוע זה פועל רק על הרוב? אמור היה להיות שכאשר מגיעים לעניין של עבודה זרה, כולם ימסרו את נפשם. כיצד זה אפוא ייתכן שישנם אחוזים מסויימים של יהודים שבעת ניסיון של מסירות נפש, לא עמדו בניסיון?"
ומה התשובה על כך?
"יש כמה הסברים על זה, וההסבר הכי טוב הוא ההסבר של הרבי.
"יש כאלה שמסבירים שאלה זו באמצעות "ההסבר הגנטי" – שאם תבדוק היטב באילן היוחסין של אלו שלא מוכנים למסור את נפשם, כנראה שתמצא שם מקור שאיננו "יהודי כשר" במלוא מובן המילה, ולכן האינסטינקט לא עובד.
"ההסבר הזה הוא הסבר חלש מאוד, כמובן.
"יש הסבר "פסיכולוגי" – שהסכמה להמרת דת תיתכן כאשר הצעת ההמרה באה ב"שיטת הסלמי": אם הצעת ההמרה מונחתת באופן פתאומי ומידיי, או אז יעמוד כל יהודי איתן ויסרב לה עד כדי מסירת הנפש. אולם כאשר הדבר מגיע ב"שיטת הסלמי" – פרוסות פרוסות, נתחים נתחים, בתהליך הידרדרות איטי שגורם בהדרגה לשיכרון חושיה של הנשמה: בהתחלה הוא עושה עבירות קלות, לאחר מכן עושה עבירות חמורות וכו' עד שהוא הופך להיות 'שיכור' לגמרי מטומאה. במצב כזה של שיכרות מטומאה ייתכן שגם יהודי ימיר את דתו.
"ברור לנו הרי, שאם האדם שתה אלכוהול לפני כן, ובמידה כזאת שטשטשה את הכרתו, הרי שסיכוייו של אדם זה לבצע תאונה כזאת גבוהים הרבה יותר, שכן האלכוהול הקהה את פחדו של האיש מן המוות.
"אולם גם הסבר זה אינו מספק, משום שיודעים לנו מקרים גם אצל יהודים יראים ושלמים, כשהצעת ההמרה הגיעה בבת אחת, ולמרות זאת המירו את דתם. (בגזירות ת"ח ות"ט למשל, מאות אלפים מסרו נפשם בגבורה עילאית. ויחד עם זאת היה מיעוט מספרי מבין היהודים היראים והשלמים שהעדיפו המרה על פני מוות בייסורים).
"וכאן מגיע ההסבר של הרבי, שבאמת לנשמה יש אינסטינקט של "אינני רוצה להיות נפרד".
"מה מקורו של אינסטינקט זה של הנשמה? – השורש לאינסטינקט זה נטוע בקשר של אב ובן שיש בין הקב"ה לנשמות ישראל. אבל בחירה חופשית היא מעל כל אינסטינקט, והכוח של הבחירה הוא כה עמוק שהוא יכול להתגבר על האינסטינקט הנשמתי של "לא רוצה ולא יכול להיפרד מאלוקות".
"באחת הפעמים הרבי אף ציין שאם זה לא היה כך, שכוח הבחירה חזק יותר מהאינסטינקט של הנשמה, כי אז הדיברה השנייה בעשרת הדיברות מיותרת, והיה צריך לנסחה במילים: "אי אפשר שיהיה לך אלוהים אחרים על פני"".
אבל איך באמת מסבירים, לאור דברי אדמו"ר הזקן, את העובדה שיש היום, לדאבון לב, יהודים רבים מבחינה גנטית שאפילו לא מודעים לעובדת היותם יהודים והם בלי בעיה ממירים דתם; ועל פניו לא נראה שהם היו צריכים להפעיל לשם כך את הכוח המיוחד של הבחירה על האינסטינקט…
"תראה, גם בקשר של אב ובן אפשר לדבר על קשר אינסטינקטיבי כזה רק כאשר קיימת רמה מסוימת של מודעות לעצם הווייתו של קשר כזה.
"כאשר הבן לא יודע כלל על מציאותו של אביו, במקרה הזה האינסטינקט שקיים ברוב המצבים הנורמטיביים שבין הורה לילדו, לא קיים.
"ואותו הדבר הוא גם כאן. כפי שציינתי, הרבי מסביר שהאינסטינקט הנשמתי של "לא רוצה להיות נפרד מאלוקות" מבוסס על הקשר של אבא-בן שיש בין הקב"ה לנשמות ישראל, וגם כאן נדרשת מודעות מסוימת של הבן אודות אביו.
"בעניין זה סיפר לי הרב נחמיה וילהלהם שליח הרבי בבנגקוק:
"באחד הימים עמד בפתח משרדי בבית חב"ד אורח מבוגר, מכובד למראה, המבקש לשוחח עמי. כמובן שהזמנתי אותו למשרד והתיישבנו לשוחח. ואז הוא מספר לי את הסיפור הבא:
"אני פרופסור בבית הרפואה איכילוב בתל אביב. כמה מחבריי המליצו על טיול התאווררות מנטלית במזרח הרחוק – לנסוע לסדנת מדיטציה מיוחדת שמעביר גורו מצליח ביותר.
"מדובר בסדנה יקרה שקשה להתקבל אליה, אבל חבריי המליצו עליה בחום ככזו שהוּכחה כמשרה רוגע ושלווה. כך הגעתי הֵנָה לתיאלנד.
"הגעתי למקום המיועד של הסדנה למפגש פתיחה עם הגורו. בשלב מסוים הוא ליווה אותי אל תוך גומחת-מערה שבקידמתה הוצבה תמונה של הגורו ולפניה מתקן גחלים זעיר. הוא הגיש לי כף מלאה קטורת והנחה אותי להניח את הקטורת על גבי הגחלים.
"הוא הרגיע אותי ואמר: שאין זה טקסט דתי אלא תהליך חווייתי שנועד להכניסני לאווירת התירגול של המדיטיציה.
"לפתע, אינני מבין מה קרה לי, חשתי פיק ברכיים ורתיעה אינסטינקטיבית מכל הטקס. מלמלתי לעברו של הגורו שאינני חש בטוב וביקשתי לצאת לרגע לשאוף אוויר צח…
"מיד ביציאתי לרחוב עצרתי מונית לשדה התעופה ומשם טסתי לבנקוק והנה אני עומד אצלך! תגיד לי, האם נראה לך שאני נורמלי? אני זקוק לפסיכיאטר?
"התשובה שלי, מספר הרב וילהלהם, הייתה: לימוד משותף של פרק יח – יט בתניא, עד שהפרופסור הבין מהיכן בא לו ה'ניצוץ' שהתניע בנפשו את הרתיעה מ'הנתק'…"
אנו עומדים בימים הסמוכים לח"י אלול. כיצד הדברים שהסברת לעיל מתחברים לאדמו"ר הזקן, לשיטתו החדשה בעולם היהודי?
"אפשר לומר ששתי הדרכים בתניא – הדרך הארוכה והקצרה – הן שתי דרכים שמאפיינות במהותן את שני המאורות הגדולים: הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן.
"למעשה, שיטתו ודרכו של אדמו"ר הזקן לא מתאפיינות בדרך הקצרה, הן באות לידי ביטוי דווקא בדרך הארוכה. זאת הסיבה שהוא מתחיל את התניא בדרך הארוכה דייקא (הדרך הארוכה מוסברת בפרקים א-י"ז). על פניו, זו נראית בחירה מעוררת שאלה: אין זה צעד דידקטי להתחיל בדרך הארוכה. תתחיל קודם בדרך הקצרה, ורק לאחר מכן תמשיך לדרך הארוכה…
"הסיבה לבחירה זו היא, שהדרך הקצרה היא יותר "בעל-שם-טובית". הבעל שם טוב הדגיש את הנשמה של היהודי, אמונה, שכל יהודי הוא בן של הקב"ה.
"ובאמת, כדי להיות בינוני בדרך הקצרה – אין צורך להיות 'חב"דניק', לא צריך להיות למדן ולא צריך להיות מתבונן שכלתני עמוק – אלא פשוט לתת לאור הנשמה ולאינסטינקט הנשמתי של "מסירות נפש" להיות מוארת וחשופה בחיישנים רגישים יותר ויותר.
"נכון, הדרך להגיע לכך כרוכה בהסברה מסוימת: להסביר לו ולהראות לו איך שכל עבירה על רצונו של ה' היא בעצם מעשה פירוד וניתוק שיש למסור עליו את הנפש ממש כמו עבודה זרה. אבל מרגע שנקודה זו מובהרת והאדם משתכנע בה, כי אז פעולתו מיוסדת על אור הנשמה: אני לא רוצה להינתק מהקב"ה.
"אבל בדרך הארוכה – פה מתבטא החידוש של אדמו"ר הזקן. אחד ההבדלים המהותיים בין שתי הדרכים הוא, שהדרך הקצרה איננה משנה את הנפש הבהמית, רק מרסנת אותה. מה שאין הדרך הארוכה אמורה לחנך את הנפש הבהמית, לשנות אותה, לחולל בה מהפכה – שהיא תאהב את ה', שהיא תבין את גדלותו ורוממותו. וזאת שיטת חב"ד.
"ולכן אדמו"ר הזקן פתח את התניא דווקא בדרך הארוכה – כי זאת המטרה המרכזית שלו, להראות את הדרך להגיע להשפעה ולשינוי של הנפש הבהמית.
"יודגש, אדמו"ר הזקן אינו פותח בדרך הארוכה מפני שהיא שכלתנית יותר. יש כאלה שחושבים שאדמו"ר הזקן מעדיף את הדרך השכלתנית משום שהוא מעוניין ביהדות אינטלקטואלית ולא ברדודה כביכול, משום שהוא "פילוסוף" גדול.
"אבל האמת היא שבוודאי לשיטת אדמו"ר הזקן האמונה היא דבר הרבה יותר עמוק ונעלה מן השכל. אבל דווקא מפני שהיא עמוקה ונעלית כל כך, הרי שכדי לפעול על הנפש הבהמית – שזה עיקר המטרה [בבחינת 'דירה בתחתונים' דווקא] – חייבים להידרש לכוחות השכל.
"הנפש הבהמית לא דוברת את שפת האמונה, היא לא מבינה את המושגים הללו. כדי להשפיע עליה יש לשכנע אותה, להראות לה בשכל שזה הדבר הנכון והטוב האמיתי. אם אתה מסביר לה שקרבת אלוקים לי טוב, אז היא מוכנה לקבל את הדברים".
ואיך אדמו"ר הזקן משכנע את הנפש הבהמית שאכן קרבת אלוקים לי טוב?
"את זאת אדמו"ר הזקן לא עושה בתניא – פה הוא רק מראה ומתווה את דרך הפעולה הנכונה כדי לפעול, להשפיע ולהפוך את נפש הבהמית. במקורות האחרים – בתורה אור ובלקוטי תורה ובשאר הדרושים שלו – אדמו"ר הזקן מלמד בהרחבה איך שהקב"ה ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, ואיך שאלוקות היא הטוב האמיתי גם על פי שכל אנושי.
"והיות שלנפש הבהמית יש שכל, אז כשאתה מסביר לה את הדברים בטוב טעם – היא מתפעלת מזה.
"ראיתי פעם באחד המאמרים של הרבי, כמדומני, שרואים שנפש הבהמית מתפעלת ומתלהבת מהתבוננות בנפלאות הבורא. אם אתה מדבר איתה על 'מצוות', על 'סדר השתלשלות', על 'אור אין סוף' – היא פחות מתלהבת, כי זה לא מעניין אותה. אבל כאשר אתה מראה לה פלא שברא הקב"ה בעולמו היא נפעמת מהתרגשות… ואם אתה לוקח את הטבע, את עולם המושגים שהיא מבינה, ואתה מראה לה באופן שכלי שמה שאת חושבת כ'טבע' הרי זה בעצם אלוקות – מתחדש לה חידוש עצום שמעורר התפעלות! בכוח זה לשנות את מהותה ולהניע אותה לאהוב את החיות הזאת שמניעה את העולם.
"בהקשר זה יש את אחד הווארטים החזקים של אדמו"ר הזקן: על הפסוק בפרשת בראשית: "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", ומובא על כך במדרש: "והנה טוב – זה יצר טוב. 'והנה טוב מאוד' – זה יצר רע". אז המדרש מסביר את זה לפי דרכו "שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אישה ולא הוליד ולא נשא ונתן…".
"אך אדמו"ר הזקן מאיר את העניין באור הפנימי: יצר הרע הוא לא דבר רע (ומעניין שבאמת בחב"ד קוראים אותה בשם "נפש הבהמית" ולא בשם "יצר הרע"). היא רוצה ומחפשת טוב, שיהיה לה טוב. אין לה התנגדות לשום דבר. אם המלווה מלכה יהיה נחמד, יהיה כיבוד טעים, למה לא? היא מחפשת כיף… ואם אתה מצליח לגרום לה כיף ביהדות, למה לא? אדמו"ר הזקן מכנה את הנפש הבהמית כחומר גלם – "כוח המתאווה" – שאפשר להפעיל אותו על דברים רעים חלילה ואפשר להפעיל אותו על דברים טובים".
מעניין שבאמת זו גם הגישה שמאפיינת את גישתו של הרבי – טעמו וראו כי טוב הוי', המאור שבה מחזירן למוטב. להראות שהתורה והמצוות והיהדות זה דבר טעים, זה דבר טוב, מאיר. וממילא גם הנפש הבהמית שמחה להידבק בזה…
"נכון מאוד".
מ"בריסקער" ל"חב"דסקער"
נעבור ברשותך כעת לסיפור האישי שלך… ספר לי קצת על בית מולדתך, על המקום בו גדלת?
"נולדתי בגרמניה, במחנות הפליטים. אבי ע"ה היה יהודי מסוג שאפשר לכנות "חסידישער עוילמישער". אבי התחנך בישיבת קישיניב אצל הגאון רבי יהודה לייב צירלסון (בעל הרקע החב"די), וכשעלינו ארצה הוא היה הולך לחצר בית אלכנסדר. בתחילה גרנו ביישוב מסמיה, ולאחר מכן משפחתנו עברה לבני ברק ועיקר ימי נעורי עברו שם.
"למדתי בישיבת פוניבז' לצעירים – בין היתר אצל הגראי"ל שטיינמן שהיו הר"מ שלי. לישיבה גדולה עברתי ל"ישיבה למצוינים" בירושלים בראשה עמד הגרח"א טורצ'ין, מגדולי תלמידי הגרי"ז סולובייצ'יק, ישיבה שהתפרסה בשל סגנון לימודה בשיטת בריסק, ובה למדתי במשך שנתיים וחצי.
"בישיבה למצוינים התחזקתי מאוד. נעשיתי "פרום" מאוד. באחת הפעמים זמן שלם של חורף עשיתי תענית דיבור, שישה חודשים! סיימתי אז חצי מסכת יבמות לעיון, מבחינה זו ראשי הישיבה מאוד חיבקו ומאוד עודדו. הייתה אווירה טובה מאוד, ולמעשה לא היה חסר לי כלום. נהניתי שם מאוד".
מה, אם כך, גורם לך לעשות את הטלטלה העצומה הזאת ולעבור לחב"ד?
"מעשה שהיה הוא זה שהביא לכך… באחד הימים הגיע לחצר הישיבה היפי אמריקאי ג'ינג'י מלא נוכחות עם קיטבג ענק על גבו. התפתח דין ודברים בין אחדים מהבחורים לבינו. אינני זוכר כיצד הדבר עלה, אבל עלתה הצעה מפיו של מישהו שיניח תפילין. אז הוא שואל: "מה זה תפילין"? ענינו לו שזה כלי חיבור לה'. הוא שאל: מה זה ה'? פה כבר רוב החבר'ה התנערו ממנו ואמרו: עזבו, מדובר פה באיזה אפיקורוס ומוטב להתרחק. בין החבר'ה שעמדו שם, היה גם הגה"ח ר' יששכר שלמה טייכטל, שבא מבית חב"די, שלמד אף הוא בזמנו באותה ישיבה יחד עמי. הוא לפתע קרא לבחורים: ממה אתם חוששים? אני מכיר בחור שיוכל לענות לו על כל שאלותיו כפתור ופרח…
"דבריו גירו אותנו. הברזנו ב"סדר שני", והלכנו עם ההיפי, עם ר' יששכר שלמה, לבתי ורשא, לגה"ח הרב אשר לעמיל כהן, שהיה אז עוד בחור. היינו חמישה חבר'ה. ר' יששכר שלמה דופק לו על הדלת – ואני חושב לעצמי: איך הוא נופל על הבן אדם ככה עם אתגר כזה בלי להתכונן…
"ואז ר' אשר לעמיל יוצא ככה, עם החולצה בחוץ, ושואל: יא, וואס ווילט איר? ענינו שהגיע לחצר הישיבה אחד ויש לו שאלות באמונה וחשבנו אולי תוכל לענות לו. ר' אשר לעמיל ענה בבקשה, היכנסו. אחד התלמידים שימש מתורגמן שתירגם מעברית לאנגלית את הדברים שר' אשר לעמיל הסביר.
"ואז מתברר שההיפי הזה הוא לא סתם מתחכם. הוא למד פילוסופיה באוניברסיטה והוא יודע דבר או שניים בחייו… ההיפי אומר לר' אשר לעמיל שיש לו רק שאלה אחת שמורכבת מארבעה חלקים: מה זה ה', מה זה אדם, מה היחס בין ה' לאדם ומה היחס בין האדם לה'.
"והבן אדם פתח את הפה שלו והתחיל לזרום, ואנחנו עומדים המומים. הוא מביא לו ראיות, מנתח ביסודיות ובבהירות. ההיפי שואל אותו ומקשה עליו, ור' אשר לעמיל מחזיר לו בחריפות שיורדת אל השיתין ומסביר לו את כל העניינים בעומק. ארבע שעות ישבנו שם, מסוחררים ומתפעלים ממה ששמענו.
"ההיפי הזה היה באמת בר שכל. מה ההגדרה של בר שכל? ששכל מפעים אותו. פשוט לא ראיתי בחיים שלי דבר כזה, כולו נהיה אדום מרוב התרגשות מהדברים שהוא שומע. בסוף הדברים הוא פונה לר' אשר לעמיל ואומר לו: אתה אדם מאוד חכם… ר' אשר לעמיל גיחך ואמר, חכם שמכם, תפילין אתה מניח?! – אל תלחיץ אותי, ענה לו ההיפי, תן לי לישון על זה לילה…
"החבר'ה אירחו אותו בלילה בישיבה – אני גם היום לא מצליח להבין איך הדבר הזה קרה… – ובבוקר שוב הלכנו לר' אשר לעמיל וישבנו אצלו עוד שעתיים נוספות.
"מה קרה עם ההיפי? אני עד היום לא יודע, נעלם מן האופק. לי מה קרה? – אני יצאתי מהכלים. אמרתי לעצמי: שמע, פה יש חבר'ה שיודעים על מה הם מדברים. "היא אומרת שיש אלוקים, וזה יודע!".
"ההתפעלות הגדולה הזאת סחפה אותי ללמוד חסידות. התחלנו ללמוד עם ר' אשר לעמיל, ואחר כך למדתי עם הגה"ח הרב יוסף צבי סגל, במחתרת כמובן (אם היו תופסים אותנו היו מעיפים אותנו מהישיבה – כפי שהיה באמת בסוף…)".
בסוף עברת לתומכי תמימים… התלבטת לגבי המעבר הזה?
"מאוד! חב"ד נתפסה אז, בעיני על כל פנים, כמשהו מוזר ושונה לגמרי. הרגשתי כמו אחד שעומד להמיר את דתו. בשכל הבנתי שזה הצעד הנכון, אבל לעשות לפתע אחרת מכל העולם – זה היה צעד מאוד קשה. מה שמעניין, שההחלטה גמלה בליבי לעבור לתומכי תמימים היה בזמן פסח בשנה השלישית בישיבה למצוינים. באותו זמן למדתי כאמור עם ר' יוסף צבי סגל. אמרתי לו שהחלטתי לעבור לתומכי תמימים. הוא ענה לי: אתה בטוח בעצמך? נראה לי שכדאי לך עוד להתבשל קצת… והוא לא נתן לי לעבור… רק בתום הזמן הבא, בחודש אב, באתי להיבחן אצל הגה"ח ר' יעקב כץ והתקבלתי לתומכי תמימים".
מה המפגש עם תומכי תמימים עשה לך?
"קודם כל המפגש עם הבחורים היה מפתיע. הם היו סוג אחר של בחורים. הייתה עדינות על הפנים. אבל עיקר המהפך שחוללה בי הישיבה היה העניין של ה"עבודה". עד כה למדתי חסידות בעיקר על הצד העיוני השכלתני, ובתומכי תמימים התחלתי ללמוד איך מורידים את כל זה לפועל: איך מתפללים, איך מתבוננים, איך מתוועדים".
לימדו איך להתפלל?
"ועוד איך לימדו! באותה תקופה היה זה ה"אישיו" המרכזי בישיבה. היה מדהים אז לראות כל לילה בפינות של המסדרונות של הפנימיה, בכל גומחה, איך בחורים מתחבאים בפינות ואומרים קריאת שמע של המיטה באריכות ובהשתפכות הנפש!
"בהתוועדויות – וגם בשיעורים הוא היה מכניס את זה – המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן דיבר על עבודת התפילה ולימד כיצד לעשות זאת – איך מתפללים, איך מתבוננים. ברמת הטכניקה הפשוטה, ברמת ההדרכה המעשית ממש. להבין חסידות זהו עניין אחד, אבל יש עוד עניין, שונה – להתבונן. והוא לימד מה הכוונה להתבונן. הוא לימד אותנו קודם כל לא להגזים. לקחת שלוש שורות תניא ולהתמקד בהן, גם לימד איך להתרגל להתבונן, לצמצם את המחשב בעניין אחד, חמש דקות להתרכז בשלוש השורות הללו ואז עוד חמש דקות…
"אכן, ר' שלמה חיים השפיע עלינו ביותר גם ברמת ההדרכה הפרטנית האישית. הוא היה מפתח קשר אישי עם תלמידים. והרבה חבר'ה, אגב, מתלוננים שהיום לא מרגישים את זה.
"היינו יושבים בסדר שלישי – ר' שלמה חיים היה יושב במקומו. היה ניגש אליו בחור, ור' שלמה חיים רוכן לקראתו, והם משוחחים בסוד דקות ארוכות. הבחור היה שופך בפניו את ליבו: יש לי מחשבות זרות בתפילה, יש לי בעיות ברוחניות פה, בעיות ברוחניות שם. ור' שלמה חיים מדריך אותו ומסביר לו באופן פרטני מה עליו לעשות. חלפו חמש עשרה דקות, ובחור אחר התיישב על המקום שזה עתה פינה הבחור הקודם שהיה ישוב כאן… היה זה קשר אישי, הדרכה אישית.
"אני זוכר למשל סיפור שמאפיין את ר' שלמה חיים. אחד מן הבחורים שלמדו אז בישיבה בזמני היה הרה"ח הרב יהושע מונדשיין ע"ה. הוא היה עובד רציני ומופלא ביותר וטיפוס מעמיק מאוד. הוא היה עובד בדרגה כזאת שהוא התלונן לר' שלמה חיים הרבה זמן על כך שמפריע לו כל ההמולה שבמניין – ובסוף ר' שלמה חיים אישר לו להתפלל בחדר שלו בהתבודדות.
"בשלב מסוים התחלתי אף אני להיכנס לעולם העבודה. עבר חלף לו זמן, ולפתע אף אני אמרתי אך ליבי: אי אפשר להתרכז פה! איך אפשר להתפלל ככה? כל הזמן ה'אמן' וכו', זה מפריע לריכוז… פניתי אפוא לר' שלמה חיים… ור' שלמה חיים "ירד" עליי: מה? קדיש מפריע לך לריכוז? ברכו מפריע לך? והעמיד אותי במקומי – אתה לא במדריגה הזאת… אל תהלך בגדולות… זו הייתה ההשפעה, אישית וממוקדת כל אחד לפי עניינו, והוא ידע באמת להעמיד במקום כל אחד לפי עניינו. היה זה חינוך מסוג אחר לגמרי".